ס.א

הרגשתם פעם כמו נטל? נמאס לי כבר לשמוע את ההורים שלי אומרים שהם מחכים ל1 בספטמבר. נמאס לי כבר להרגיש לא רצויה מצד ההורים שלי. נמאס לי שלא אכפת להם ממני. אכפת להם רק מהציונים שלי. מה עם הבריאות הנפשית שלי? מה עם הדרך? לא… זה לא משנה. זה לא משנה שאסור לי לצאת מהחדר עד שאסיים את השיעורים, שאני אוכלת לבד, שאמא שלי לא אומרת לי כלום חוץ משאלות של "עשית שיעורים? מתי המבחן שלך במתמטיקה? התכוננת? מתי קבעת שיעור עם המורה שלך?", זה לא משנה שאני לא מצליחה לישון כי אבא שלי צורח על אמא שלי כל לילה, זה לא משנה שלפני כל מבחן אני מקיאה מלחץ כי אם לא אקבל ציון שיספק את ההורים שלי אבא שלי יצרח על כולם, כנראה ישבור משהו ולי יהיה אסור להיכנס הבייתה במשך כמה שעות. זה לא משנה כי זאת הדרך ל"הצלחה" ואף אחד לא רואה את הדרך, רואים את ההצלחה. נמאס לי שהכל באשמתי, גם מה שלא באשמתי. אני מצטערת שנולדתי, אני באמת מצטערת שהולדתם בשביל עצמכם נטל. באמת, סליחה שאני רק הניסיון שלכם להצלחה ולא יותר מזה.