סערה נפשית.

לאף אחד לא באמת אכפת. לאף אחד לא אכפת.
לא משנה כמה אני אבכה והם יבכו איתי, בסופו של יום הם יחזרו הביתה ויתעסקו בבעיות של עצמם.
זה לא דבר רע להתעסק בבעיות של עצמך, להפך זה אפילו מומלץ כי אני בטוחה שהבעיות שלכם לפחות ברי פתרונות. אבל שוב. לאף אחד לא אכפת.
ואני כל כך מתאמצת שגם לי לא יהיה, כי לא משנה מה יקרה אני תמיד אבל תמיד חוזרת לאותה נקודה שבה אני בוכה כמו מפגרת כי את לא מקבלת אותי כמו שאני. כי את כל כך מתעקשץ שאני אהיה מישהי אחרת. לא משנה כמה אני מתאמצת להיות מושלמת בשבילך. בסופו של יום את מגלה שאני רק עושה את עצמי ואני לא באמת מי שאני מציגה את עצמי. אני לא באמת מתכוונת למה שאני אומרת והחיוכים והצחקוקים הקטנים האלה שיש לנו מדי פעם הם בעצם הצגה אחת שלמה רק כדי שאני אוכל ללטף לעצמי את הלב לכמה שניות.
ואת בוכה וצועקת שאני שקר והכל מסביבי שקרים ואת כבר לא סומכת עליי.
את לא מבינה אבל נכון?
אם היית אוהבת אותי בלי לשים לי תנאים איך להיות ולא להיות אני בחיים לא הייתי משקרת כלכך הרבה.
אני מי שאני רק בגללך. את לא הרסת אותי. אני אף פעם לא הייתי שלמה כדי שתוכלי להרוס אותי. אני אף פעם לא הייתי מהבניינים היפים ויוקרתיים האלה למכירה. אני תמיד הייתי הבניין הישן והמוזנח הזה שלא ברור לגמרי בכלל איך אנשים חיים בתוכו.
החוסר הבנה שלך והחוסר קבלה שלך כל כך מכאיבים, את לא מבינה אפילו עד כמה.
אחרי כל ריב מלא בצעקות ובקללות מצידי ומצידך, אחרי מלחמה של רבע שעה ללא הפסקה. אני נכנסת לחדר ובוכה, בוכה ולא מפסיקה לחזור אחרי תפילה בראש שלי על כמה אני שונאת את עצמי.
את עצמי!!
לא אותך שאת כל כך לא מקבלת ואוהבת כמו שאני רוצה וצריכה שתיהי. אלא אותי. כי אני לא מספיק. אף פעם לא הייתי מספיק. תמיד עזבת אותי לטובת משהו אחר שהיה נראה לך באותו רגע יותר חשוב ממני. בסופו של דבר. הכל היה יותר חשוב ממני.
ואני כל כך זועמת. מלאה בשחור ואיכס וכשנוגעים בו הוא רק יותר מגעיל ומלכלך.
אני כל כך שונאת לחיות את החיים האלה. אני לא מצליחה לחיות יותר עם הסבל והכאב של הלהיות שבורה. אני צריכה שמישהו ישים פלסטר ושלא יראו את הפצע ואז אולי אשכח ממנו ועם הזמן הוא גם יעבור לי. או שידביקו אותי עם סלוטייפ או דבק. רק לא להיות רסיסים קטנים של נשמה שבורה על הריצפה.