סיפרו של דורון
נשמעו צעקות מהסדרון….. הצילווו הצילווו!שמישהו כבר יעוזר לעזעזל!
זה היה דורון תלמיד כיתה ט,הוא שכב על הרצפה ליד המדרגות ופשוט צעק…. ומפניו ירדו דמעות.
ששאלתי אותו מה קרה הוא ענה:"נפלתי במדרגות" זה היה קצת מוזר,למה אתה עושה סיפור כל כך גדול ממעידה קטנה במדרגות?חשבתי לעצמי.
עזרתי לו לקום,התשייבנו על אחת המדרגות.
נסיתי לשאול אותו למה הוא בוכה מנפילה במדרגות?אבל נסיתי לעשות את זה זהיר.
לכן שאלתי אותו:"קבלת מכה חזקה שנפלת?" בראש שלי עברה מחשבה של איזה טמטום כאילו ואני מדבר עם ילד בן 5.
דורון השיב:"זה לא העניין,לא קבלתי מכה כל כך חזקה פיזית."
הופעתי…ושאלתי:"אז למה בכית וצעקת?"
דורן לא הגיב.ונאצלתי להגיד לו שאני חייב ללכת…ואם הוא צריך עזרה אני פה.
הלכתי כמה צעדים מהמדרגות ואז שמעתי בכי,כשהסתובבתי ראיתי שדורון שוב התחיל לבכות.
נגשתי אליו כבר מיואש מלהבין מה קורה פה.
"אתה בסדר?" שאלתי את דורון.
דורןן השיב:"לא"
שאלתי:"מה קרה?"
ודורון השיב:"שמע אני יודע שזה נראה מגוחך…נפלתי במדרגות ואני עושה מי זה סיפור כל כך גדול,אך כמו שאמרתי זה לא העניין.לא יודע אם תבין אבל מהרתי נורא ללכת לשיעור עכשיו,שיעור שיש לי אותו כל יום באותו השעה,התעקבתי בבית הספר ומהרתי לשיעור רצתי ונפלתי במדרגות… ועכשיו כבר אאחר לשיעור אם הלך עליו בכלל.
קטעתי אותו באמצע ואמרתי לו:"נו מה הבעיה?אל תלך לשיעור תגיד שלא הרגשת טוב, בגלל זה אתה כל כך בוכה?הכל טוב.
דורון אמר:"לא לא,לא בגלל זה אני בוכה."
שאלתי אותו:"אז בגלל מה?"
דורן השיב:"אני עמוס… וכל יום יש לי משהו אחר…לעצמי אין לי חיים,אני ממש לא רציתי ללכת היום לשיעור אבל אני פשוט חייב אז הכרחתי את עצמי,וזה התרסק לי בפנים."
השבתי לו:"אתה יודע אם תפספס שיעור אחד לא יקרה לך כלום."
דורן ההשיב:"נכון,אבל זה כבר לא פעם ראשונה שאני לא הולך לשיעור כי אני לא מספיק או כי אין לי כוח."
שאלתי אותו:"והשיעורים האלה כל כך חשובים לך?"
דורון ענה:"לא,שוב זה לא העניין שבגללו אני בוכה."
בשלב זה כבר התאיישתי,לא יוכלתי להבין מה הסיבה שבגללה דורון בוכה.הרגשתי שהוא מסתיר ממני הרבה,שחסר לי משהו בפרטים.
שאלתי אותו:"אז בגלל מה?"עם טון קצת עצבני.
דורן ענה:"כשנפלתי במדרגות הרגשתי כאילו אני לא יכול לקום,הגוף של פשוט לא רצה לקום…הרגשתי שנפלתי לבור ואני לא יכול לצאת ממנו ומה שנשאר לי זה פשוט להשאר על הרצפה הקרה מלאת האבק ובחשכה.והדמעות כבר התחילו לרדת בעצמן.
שאלתי:"כמה זמן ישבת ככה?"
דורון ענה:"לא יודע….הזמן לא היה משמעותי באותו רגע… אבל זה הרגיש הרבה."
שאלתי אותו:"למה הרגשת ככה?"
דורן ענה:"כנראה מכל העומס…וגם הדברים שאני עובר או עברתי,ירידות מצד ילדים בכיתה,בעיות במשפחה,בדידות ועוד כמה.."
שאלתי אותו:"תוכל לפרט קצת?"
דורון:"לא נירא לי יש על מה?אתה כל יום הולך במסדרון ושומע ילדים מקללים ילד אחר,בקללות איומות ונראיות.ואפילו משתמשים באלימות.וכולם רואים כולם שומעים אבל אף אחד לא ניגש לעזרה,או שחבריך מצטרפים למי שתוקף אותך.
היית בהלם.ידעתי שהוא צודק עמוק בפנים ולא היה לי מה להגיב לו.שרר שקט במשך דקה ארוכה.
דורון ניגב את עיניו מהדמעות ואמר:"תודה.תודה שהקשבת לי והיית פה,כרגע אני חייב ללכת לשיעור אז נדבר?"
שאלתי אותו:"הוא כבר לא יסתיים?"
דורון השיב:"לא נשארו 40 דקות אני אספיק להגיע"
שאלתי אותו:"אולי תוותר?"
דורון אמר:"לא זה בסדר."
אמרתי לו:"אבל איך אתה מרגיש?"
דורון השיב:"קצת יותר טוב..אבל בכל זאת הרגיש רקני מעט ומדוכא,גם אם הירידות יפסיקו וכל שאר הבעיות תמיד תיהיה חסרה לי האהבה האנושית."
אמרתי לו:"טוב,אם אתה צריך עוד משהו אני פה.תהנה בשעור"
דורון אמר:"תודה".
דורון הלך וצעדיו החלו להעלם לאט לאט במסדרון.
ואני נשארתי לבדי בעוד שבראשי המשפט של דורון לא יוצא לי מהראש."אהבה אנושית תיהיה חסרה לי".חשבתי שעות ארוכות מה זה אומר.
-יום למחורת-
הגעתי לבית ספר כרגיל….שכנכנסתי שמעתי את דורון ואת חבריו,שמעתי את דורון צוחק ושמח.
זה היה מוזר…לא הבנתי איך בן אדם שלפני כמה שעות בכה לי את חייו,היה מדכא וכל כך חלש הולך עכשיו צוחק ושמח.
חשבתי לרגע…ואז הבנתי שדורון עמוק בתוכו לא באמת שמח ומאושר, אלא פגוע מהמון אנשים,עצוב,כועס,מורמר,חסר כוח ומחכה רק למישהו הזה שיחבק אותו ויגיד לו שהכל טוב.
הוא העמיד פנים כל יום שהכל בסדר שהוא מחייך,אך אף אחד באמת לא יודע איך הוא מרגיש באמת.
הדהים אותי לראות איך הוא קם כאילו לא קרה כלום וממשיך בחייו…ממשיך להציג את ההצגה הזאת כל יום מחדש.
וכל יום לחכות לאהבה האנושית הזאת…שכנראה לא תגיע בקרוב…אם בכלל.
תגובות (0)