סיפור נושן

גשר גשום, באמצע שום מקום.
כך זה מתחיל.
טוב, האמת שזה מתחיל
בשני האנשים שעמדו על אותו הגשר.
האחד כורע על ברכו והשנייה עומדת,
מתרגשת, לא מאמינה.
"האם תתחתני איתי?" הוא שואל,
למרות הקור והגשם, נראה כי איש מהם לא ממהר.
"כן" היא עונה בפשטות ואינה מחכה אפילו שיסיים את המשפט.
"אבל יש כמה דברים שאני צריך לספר לך לפני כן"
הוא אומר וקם לעמידה.
"לא אכפת לי" היא אומרת זאת בקלות דעת,
אך האמת שהיא חשבה על זאת רבות.
"אני צעיר ממך" הוא אמר, וחיכה לראות
כיצד תסתובב ותלך.
אך היא לא עשתה דבר מלבד לצחוק.
"אם אתה חושב שזה יגרום לי להפסיק לאהוב אותך, אתה טועה"
היא אמרה לאחר מספר שניות.
"מזל" הוא אמר ועל שפתיו חיוך, שתוך רגע נעלם.
"אבל יש עוד" וא אמר קולו רציני,
והיא החלה לחשוב מה עוד כבר יכול להיות.
"אני יהודי" הוא אמר לאחר שתיקה ממושכת.
ברגע שהוא אמר זאת, ראשה החל להתמלה מחשבות.
עד אותו הרגע הכול היה פשוט, ואז הוא אמר את זה.
זאת לא הייתה תקופה טובה להיות יהודי.
לעזאזל, זאת הייתה תקופה נורא להיות יהודי, ולא טובה יותר להיות נשואה ליהודי.
אבל היא אהבה אותו ולא יכלה לעשות עם זה דבר.
"אני עדיין אתחתן איתך"