סיפור לליר 2

13.11.2013 19:27

היום היה השלושים יום שלך. אני ומתן נסענו לאסוף את שקד מהבסיס,ואחרי זה כולנו נסענו לבית הקברות.
כולם היו מודעים לפני שיצאנו,לאן אנחנו נוסעים ולשם מה. אבל כולם גם הסתירו את מה שהם מרגישים. ניסינו לצחוק,שמענו מוסיקה,גם לא דיברנו על זה.
כשהגענו לבית הקברות,אני לא יכולתי. לא יכולתי להתקרב ולראות את השם שלך כתוב על השיש. אני מקווה שאת לא כועסת.
אני מעדיפה להדחיק את זה,ובאמת שאני מנסה. אבל זה לא מצליח. אני פשוט רוצה לשכוח מהכל,ללכת לישון ולא לקום.
אבל גם בחלומות,או יותר נכון סיוטים זה תוקף אותי.
לפני כמה ימים חלמתי ששקד מתן ואור נהרגים בתאונת דרכים. מיטל חושבת שאני בטראומה מהתאונה שלך. יכול להיות.. זה לא החלום הראשון או השני על תאונת דרכים שהיה לי,מאז שנפטרת.
אוף ליר! אני צריכה אותך! אני לבד,ואני מתגעגעת. שקד לא רוצה לדבר עלייך,מתן כבר במילא בקרשים ואני לא רוצה להכביד עליו. תעזרי לי!
את כל כך חסרה לי..אין לך מושג אפילו כמה. מי יקרא לי קריזה? מי יצחק איתי על שקד כשהיא מדברת על הבסיס? מי יבין אותי כשאני כועסת על כל העולם,ושבלי להתכוון אני מרחיקה ממני את כולם?

אין לי כח.. אמרו לי שאני חזקה ואני חושבת שזה בולשיט. גם את היית אומרת לי שאני חזקה. אבל אני אצטרך לחלוק עלייך עוד פעם אחת אחרונה. אני לא חזקה, אני פחדנית. וגם כשלא הייתי מצליחה להוציא את המילים האלה מהפה שלי,את ראית בעיניים שלי,והיית מבינה. מה אני יעשה בלעדייך?!

אני כועסת עלייך שהשארת אותי לבד! אני כועסת שאת לא באה לבקר אותי בחלומות!
תחזרי..
כי אני מתפרקת..