נאבדתי בתוך עצמי.

אולם אני שותקת, אבל מתה לצרוח.
אולם אני חיה אבל מרגישה כמו גוויה.
אולם אני קשוחה מבחוץ, אבל מבפנים אני עדינה.
כואב לי, קשה לי, נפשי מרופטת.
עייפה מלנסות ואז להיכשל . רוצה לא לבכות אבל בלי רצון הדמעות זולגות.
מנסה למצוא אור קטן שימשוך אותי למעלה, שיתן לי תקווה ואז מוותרת.
מנסה להאמין שיש מישהו טוב וחוזרת למציאות. מרגישה ריקה, מרגישה מועקה.
בוכה, רואה שאין כזה דבר אושר, אין כזה דבר שמחה.
מסתכלת אל האופק ורוצה להיות חופשיה, מתייסרת, מעוצבנת.
שום דבר טוב לא קרה, אפילו שהיא אמרה. אני לא מאמינה.
מכוערת ולא יפה, מטומטמת ולא חכמה.
חושבת על יתר המידה. יודעת שהכל תרמית, אף אחד לא מאושר.
אין כזה דבר "אושר ועושר עד עצם היום הזה". אין כזה דבר מושלם.
אנשים חיים באשליה. לאנשים יש תקווה. מבינה שאני לבד.
מבינה שאין לי אף אחד. כולם מאושרים. כולם מזויפים. כולם חושבים באופטימיות.
אני חושבת בפסימיות. עוברת מפה לשם. כועסת גם, או שהחיים כועסים עליי?
זה כבר לא משנה, אין פה קצה. אין זמן הוא הולך ועף. אין צחוק הוא נעלם עם השנים.
ואין אותי, נאבדתי בתוך עצמי.