סיפור חיים

אמא שלי…
החיים קשים. זה משפט שכולם אומרים אבל אני לא חושבת שתמיד יודעים למה הכוונה…. את ידעת למה הכוונה… היו לך חיים לא פשוטים בכלל…
כשהיית צעירה אמך עברה תאונת דרכים ונותרה משותקת מהמונתיים ומטה. זה בטוח היה מאוד קשה להתמודד עם זה.. לגור בבית עם מציאות אחרת שבה צריך לעזור לאמא ולטפל באמא. בנוסף אביך נפטר כשהיית כבת 30. אני לא הכרתי אותו בכלל. הוא נפטר שבועיים אחרי שנולדתי. אבל שמעתי שהוא היה איש טוב.
את הכרת את אבא דרך אחותך שנישאה לאחיו. דרך נדירה להכיר! האהבה שלכם הייתה דבר מאוד חזק. תמיד ידעתי את זה, אבל לא ידעתי באמת עד כמה. לא ידעתי שזוג אנשים שאוהבים זה את זה יכולים להרגיש את הנפש אחד של השני למרות שהם לא נמצאים באותו המקום. זה דבר מדהים בעיני. לא שתמיד הכל היה נפלא ביניכם. היו הרבה ריבים והרבה צעקות. אבל זה היה בגלל סיבה אחת.

החברה שלכם פשטה את הרגל. אמנם אתם ידעתם כבר זמן מה שזה הולך לקרות אבל אנחנו היינו ילדים ולא רציתם להטריד אותנו, לכן בשבילי זה היה כרעם ביום בהיר.
ביום אחד לקחו לך את הוולו שלך ולאבא את הג'יפ שלו, ביום אחד עברנו ממשפחה עשירה למשפחה שנאבקת על קיומה. נותרו המון חובות והמעקלים הופיעו בדלת ביתנו כל שני וחמישי. אני עדיין זוכרת איך כל צלצול בפעמון הדלת הקפיץ לך את הלב, כל דפיקה בדלת כשלא ציפינו לאיש, הבהילה אותך. היית קמה מהר ומסתכלת בעיינית לראות אולי אלו המעקלים שבאים לנפץ את המציאות שלך.
הם הגיעו כמה פעמים, לקחו דברים והלכו. אני זוכרת שיום אחד חזרתי הביתה לבית שנראה כמו אחרי פריצה. לא היה כלום. לא ספות, לא טלויזיה, לא מכונת כביסה, לא מייבש, לא מדיח ולא שולחנות פשוט כלום. בית גדול ומדהים, פנטהאוז, בלי כלום. אחותי סיפרה לי שכשהם באו את בכית כל כך, התחננת בפניהם שלא יקחו לך את הדברים שלך שאת כל כך אוהבת. אבל כמובן שזה לא עזר.

כשהסתיים עניין העיקולים והוכרזתם כפושטי רגל, התחיל המאבק האמיתי שלך, המאבק ששאב ממך כל טיפה של כוח, לקח ממך כל טיפה של אושר- המאבק על הבית.
את פחדת שניזרק לרחוב. אבא תמיד היה אופטימי בעניין והיה אומר שהכל יסתדר. אבל זה לא הספיק לך. היית מאשימה אותו ואת האחים שלו בכל מה שקרה, בכל המצב הזה ששמו אותך בו, וזה באמת לא פייר, היה לך הכל ופתאום ביום אחד הכל נעלם. את לקחת את זה מאוד קשה.

המאבק על הבית נמשך 8 שנים. 8 שנים של חוסר ודאות, 8 שנים של כאב לב 8 שנים, שבסופם מצאת לנו בית מקסים. בית מעוצב ויפיפה בטוב טעם, אמנם קטן בהרבה מהקודם, אבל את באמת אהבת אותו. אני זוכרת שהלכנו יחד לראות אותו ואת כל כך התלהבת, פחדת שלא נרצה אותו בגלל שהוא קטן ואני ואחותי נצטרך לחלוק חדר. אבל אמרנו לך שזה לא משנה, גם ככה אנחנו בעוד כמה שנים כבר לא נגור פה ושאם את אוהבת אותו אז תלכי על זה.
אני זוכרת, כמה חודשים לפני שעברנו דירה, ישבנו על הספה, אני את ואבא. כאבה לך קצת הבטן ואת אמרת – " משהו לא בסדר אצלי אני יודעת. בסוף יגלו לי איזו מחלה". צעקנו עליך שתפסיקי לדבר שטויות. אבל את הרגשת.. זה היה שם.

עברנו דירה. היה מעבר לא פשוט, מצאנו את עצמנו עומדים בבית חדש ומדהים עם כמות ארגזים מטורפת, כי הבית הקודם היה גדול בהרבה. לקח קצת זמן אבל בסוף התמקמנו ובפעם הראשונה מזה שנים, היית שלווה. אך השלווה לא נמשכה הרבה זמן.
זה היה קצת לפני ראש השנה, חודש אחרי המעבר, את התלוננת על כאבים מאוד חזקים בבטן. כמובן שלא חשבנו שמשהו יכול להיות לא בסדר, מקסימום כדור או איזו תרופה אחרת והכל יסתדר. לקחו אותך למוקד באותו הערב. אני זוכרת שהייתי בקולנוע וראתי סרט.. זה היה "שעת שיא 3", היו לי שתי שיחות מאחותי. לא עניתי כמובן כי אסור בקולנוע ואז היא שלחה לי הודעת טקסט- "אמא בבית חולים, יש לה גידול בבטן".
הייתי בשוק, התחלתי לבכות שם בקולנוע ומיד נסענו לבית החולים. כל הדרך בכיתי, למרות שלא ידעתי מה עומד לקרות, כי גידול זה לאו דווקא סרטן, אבל אני לא הצלחתי להפסיק לבכות. חשבתי על הגרוע מכל, לא ידעתי מה לחשוב בכלל, הרי אין סיכוי שהיא תמות. זאת אמא שלי! אין סיכוי שהיא תמות. אני זוכרת שהגעתי לחדר המיון בבית החולים וראיתי אותך, המבט שלך היה מלא בפחד וזה כל כך כאב לי. החזקתי לך את היד וניסיתי להרגיע ולומר שיהיה בסדר. ובאמת האמנתי שיהיה בסדר.
עשית ביופסיה כדי לבדוק אם הגידול סרטני או לא וחיכינו לתשובה. כשהתשובה הגיעה ונאמר לנו שיש לך את המחלה הזאת כבר הייתי מוכנה לכך. אמרתי לעצמי שאני מבחינתי לא עוזבת אותך לשניה בכל התקופה הזאת ושאני אהיה איתך בכל הטיפולים ובכל מה שאת צריכה. לא באמת ידעתי מה זה אומר "סרטן", זאת מחלה שתמיד יש למישהו שמכיר מישהו, לא אצלנו. גם לך זה היה זר. אני זוכרת שחשבת שבטיפולים הכימותריפים יושבים עם דלי ומקיאים כל הזמן.. לא ידענו למה לצפות ולאן הולכים מכאן אבל כולנו הלכנו איתך ידי ביד לקראת הדבר הזה.
היה לך סרטן בשחלות. התחלת בסדרה של שלושה טיפולים כימותרפיים, לאחר מכן ניתוח להוצאת הגידול ולאחר מכן שלושה טיפולים נוספים. לכל טיפול באנו איתך, ישבנו איתך, דיברנו.
את תמיד היית מקשיבה לסיפורים של שאר הנשים שקיבלו טיפול במחלקה, וזה בדרך כלל היה מבאס אותך. היו שם נשים שהסרטן חזר להן כבר כמה פעמים, היו נשים שהסרטן התפשט להן לאיזורים אחרים, היו נשים שכבר אף טיפול כימותרפי לא עוזר להן והיו נשים שכבר לא יכלו עוד לקבל טיפולים, כי הגוף שלהן כבר לא עומד בזה.

הלכנו ביחד לבחור לך פיאה. רצית פיאה משיער אמיתי כדי שזה יראה טבעי ככל האפשר. אני זוכרת שהיית מדוכאת והיה לך מאוד קשה עם הרעיון של לשים פיאה על הראש, אבל מצאנו לך פיאה שהייתה ממש דומה לשיער שלך. אפילו הבאנו להם תמונה שלך כשהשיער היה במיטבו כדי שיעשו את הפיאה בדיוק אותו דבר.

כמה ימים לאחר הטיפול השני כבר התחיל לנשור לך השיער, המשכת ככה קצת זמן עם מלא שיערות שנשרו סביב הצוואר שלך עד שהבנת שאי אפשר עוד והלכנו, אני ואת לרבקה זהבי כדי שיורידו לך את השיער שעוד לא נשר וישימו לך את הפיאה. מצד אחד רצית כבר לסיים עם זה כי השיערות מסביבך הציקו לך אבל מצד שני נורא פחדת. אני זוכרת שבזמן שגילחו לך את השיער שנותר את היית עם הגב למראה, לא רצית להסתכל. ומיד כשסיימו את כיסית את הראש במגבת. כשהורידו לך את המגבת ושמו את הפיאה את עצמת את העיניים – רק לא לראות את עצמך קירחת. דווקא אהבת את הפיאה, זה היה נראה לך טבעי ויפה. המשכת להסתכל קצת במראה על הפיאה ואז הבחורה שהייתה שם הורידה לך אותה לפתע ונאלצת לראות את עצמך קירחת. מיד כיסית את הפנים עם הידיים ובכית, ואני אמרתי לך את האמת- "די אמא, את יפה ככה! יש לך פנים יפות וזה מבליט אותם". אנשים לא שמו לב בכלל שזאת פיאה. זה באמת היה נראה ממש טבעי.
בכל משך הטיפולים את היית כל כך חזקה! את הלכת לעבודה, עשית קניות, כלים, סידור הבית והכל! פשוט מדהימה! אני באמת מאוד גאה בך ומעריכה אותך על החוזק הזה.

הסתיימו שלושת הטיפולים הראשונים והגיע הזמן לניתוח. הרופא שלך אמר שרק לאחר הניתוח יוכלו באמת לקבוע מה מצב הגידולים ואיפה המחלה עומדת. כל המשפחה באה איתך לניתוח, חיכינו בחוץ במתח רב בזמן שאת היית שם. כשהסתיים הניתוח הרופא יצא במבט לא מעודד. הוא אמר שהמצב שלך פחות טוב ממה שהם חשבו ושהגידול נמצא על דופן המעי ובחלל הבטן. הם ניסו להוצאו כמה שיכלו אבל נשאר שם עוד. הוא אמר שמבחינת המחלה היית בשלב 4 מתוך 4. היה לנו קשה לשמוע אבל היינו אופטימים. אמרנו שיהיה בסדר, יש עוד שלושה טיפולים והם יעלימו את מה שנותר אצלך בגוף.
אחרי הניתוח היית מאושפזת שבועיים. זאת הייתה הפעם הראשונה שהייתי במחלקה הזו מעבר לטיפולים וממש יום יום. אני זוכרת שבאחד הלילות שנשארנו איתך, אחת הנשים במחלקה נפטרה ושמעתי את אחותה צועקת במסדרונות ובוכה "איפה שרה? איפה אחותי?". זה היה פשוט נוראי והייתי קצת בשוק מזה.. עכשיו כשאני חושבת על זה, זה היה כלום לעומת הדברים שראיתי וחוויתי מאוחר יותר…
בתום הטיפול השישי הסמן של המחלה היה כבר מתחת ל0. חלפה הסערה. השיער התחיל לצמוח לך שוב והכל היה טוב. את רזית ממש ונורא נהנית מהגזרה החדשה שלך. ברגע שהיה מספיק שיער, הורדת את הפיאה והלכתי איתך לעשות גוונים בשיער. אבל שמחנו מהר מדי…

אחרי שבועיים התחילו לך כאבי בטן חזקים מאוד, פשוט בלתי נסבלים. לקחנו אותך למיון ומשם למחלקה. שכבת שם במשך שבועיים מיוסרת מכאבים ומקיאה כל דבר. זה היה פשוט נורא לראות את זה. עד היום אני לא מבינה למה לקח לרופאים כל כך הרבה זמן עד שלבסוף החליטו לנתח אותך? למה הם היו צריכים לתת לך לסבול ככה במשך שבועיים??
הגידול לחץ על המעי וגרם לחסימת מעיים. זה היה ביום שישי בלילה, ניתחו אותך ובמהלך הניתוח הוציאו לך סתומה. כמובן שלא ידענו מה זה בכלל סתומה אבל הסתבר שיש את זה להרבה חולות במחלקה. סתומה זה חור בבטן שאליו מחובר המעי הדק וממנו יוצאת הצואה. הרעיון של זה החריד אותי. הסתומה הזה היה דבר לא פשוט בשבילך. את נגעלת מזה כל כך ולא רצית לגעת בזה בכלל.
לכולנו זה היה קשה אבל לא הייתה לנו ברירה, היינו חייבים לזייף את זה ולומר לך שזה לא כל כך נורא. לאט לאט התרגלנו לזה וגם את התרגלת ואז היית אומרת- "כנראה שבאמת לכל דבר מתרגלים….".
אחרי הניתוח של הסתומה את כבר לא חזרת יותר לעבודה.

היית מאושפזת בבית החולים שלושה חודשים. לא הצלחת לאכול כלום והקאת כל הזמן אז נתנו לך אוכל דרך הוריד בשקית לבנה כזאת, רק ששכחו לומר לנו שבהרבה מהמקרים זה יכול לגרום לזיהום בדם… וזה אכן מה שקרה. למרות שכשהתחיל לך הזיהום פתאום משום מה גם חזר לך התיאבון וכבר אכלת בלי להקיא. זאת הייתה תקופה כל כך קשה בשבילי, ראיתי במחלקה הזאת דברים נוראיים, סיפורים קשים.
היה במחלקה חדר אחד שהיית קוראת לו "חדר המוות". בחדר הזה היו שמים את המקרים הכי קשים ולרוב מי שהייתה שם גם מתה כמה ימים לאחר מכן. כל הזמן הנשים בחדר שלך התחלפו. הגיעו, התדרדרו ונלקחו להוספיס או לחדר המוות ושם הן מתו. הייתה בחורה אחת, גילי, צעירה כבת 30. היא הייתה מאושפזת המון זמן, נראתה נורא, היא הייתה מקיאה ללא הפסקה, העיניים שלה היו צהובות והאכילו אותה דרך הוריד כי היא לא יכלה לאכול כלום. היא הייתה בחורה מדהימה. אופטימית. חזקה. היא בקושי עמדה על הרגליים וכל הזמן הייתה מכריחה אותך לקום וללכת. עד קצה המסדרון ולחזור. החוויה של להיות שם כל יום במחלקה הזו שבה אנשים מתים, הייתה פשוט נוראית. היה לי מאוד קשה נפשית להתמודד עם זה תוך ניסיון לחיות חיים תקינים ככל האפשר בעבודה ובבית. בכיתי המון אבל למזלי היה לי את אחותי, והנטל חולק ביננו באופן שווה ועזרנו אחת לשניה בתקופה הנוראית הזו.

אחרי שלושה חודשים, כשהתחזקת כבר וחזרת אלינו הביתה, התחלת עוד סדרת טיפולים. בתקופה הזאת אני נסעתי עם החבר שלי לאוסטרליה וניו זילנד, דבר שהתברר לי כטעות. אני חשבתי שאני יכולה לעזוב לארבעה חודשים ולחזור בלי ששום דבר יקרה אבל כשהייתי שם באוסטרליה לא הפסקתי לחשוב עליך.
כל הזמן שחזרתי בראש דברים שראיתי במחלקה בשלושת החודשים שהיית מאושפזת.. היו עולות לי בראש תמונות של ההלוויה שלך.. ובכיתי המון. אחותי שלחה לי הודעת טקסט שגילי מהמחלקה נפטרה, ונשברתי.. אני חושבת שזה היה הרגע שבו הבנתי ובאמת קלטתי שאת לא הולכת לשרוד את זה. כנראה שהנפשי השפיע על הגופני, כי לא הרגשתי טוב כשהייתי שם, והחלטתי לחזור לבד חודשיים לפני הזמן.
כשחזרתי היה לי כל כך כיף לראות אותך! את רזית עוד… אבל בכל זאת גררת את עצמך לבן גוריון לראות אותי. זאת הייתה תקופה של חודשיים שלא עבדתי עדיין וכל היום הייתי איתך. ניסיתי לחשוב על דרך לגרום לך פחות לחשוב על המחלה ועל הדברים השלילים אז קניתי לך קופסא של חרוזים והיינו עושות כל מני שרשראות ואפילו חמסות למכוניות… היה לי ממש כיף בתקופה הזאת ושתינו התבאסנו כשחזרתי לעבוד.

הטיפולים הכימותרפים לא עזרו לך כבר. כל פעם נתנו לך טיפול וכשראו שזה לא עוזר החליפו אותו. וכך זה היה מטיפול אחד לאחר מתקווה כזו לתקווה אחרת. וככה המשכת.. שנה שלמה, מרזה עוד ועוד מרגע לרגע. מתדרדרת יותר ויותר- הכליות כבר לא כל כך עבדו אז הוציאו לך בניתוח צינור מהכליה החוצא לגב כדי לרוקן אותה כשצריך. מרוב שישבת ושכבת נהיו לך פצעי לחץ בעצם הזנב. כבר לא יכולת לשלוט כל כך בשלפוחית השתן שלך אז היית עם חיתולים. שקלת 34-37 קילו, עור ועצמות, וכבר היה לך קשה ללכת אז השאלנו כיסא גלגלים מיד שרה. בכל יום שלישי היינו לוקחים אותך לבית החולים. עשו לך בדיקת דם ונתנו לך חיזוקים- מגנזיום או ויטמינים.
וככה יום אחרי יום סעדנו אותך, וזה היה קשה לכולנו. את היית קשה, כי היית עצובה רוב הזמן ומיואשת ובוכה. היה לך כל כך קשה שאין לך שליטה כבר על כלום והיית הרבה פעמים צועקת עלינו כשהדברים לא נעשו בדיוק כמו שרצית. אבל אנחנו הבנו שזה לא את שצועקת, זו המחלה גורמת לך להתנהג ככה. למזלנו אנחנו משפחה יחסית גדולה והנטל חולק בין כולם.. אולי לא תמיד שווה בשווה אבל אין ספק שזה מה שהשאיר אותנו שפויים.
בשלב מסויים את התחלת קצת לדבר שטויות ולא לעניין. אני לא יודעת למה, אבל זה היה לי הכי קשה לראות מכל הדברים שראיתי או שעשיתי. יותר קשה מלהחליף לך סתומה או מדבקות לפצעי לחץ או כל דבר אחר. אני זוכרת שישבנו מול הטלויזיה וראינו "האח הגדול", זה היה ממש כמה ימים לפני הגמר והראו את אלירז. את שאלת אותי "מי זה?" וזה הרג אותי. אפילו אולי קצת הכעיס אותי, הרי ברור שאת יודעת מי זה אלירז! הוא אצלנו בסלון כבר שלושה חודשים!!!! אמרתי לך "זה אלירז, מה שכחת??" ואת אמרת "אלירז?" בקול מבולבל.
אני זוכרת שבאחד מימי שלישי כשקיבלת חיזוקים בבית החולים, אני באתי בסביבות אחת בצהריים כמו תמיד. ראיתי שהידיים שלך ממש מחוררות מנסיונות להוציא לך דם כי כבר לא היו לך ורידים כל כך, אז שאלתי אותך "מי עשתה לך את זה?" ואת אמרת "ציפי", שזה הגיוני, זאת אחת האחיות במחלקה. ואז המשכת "אבל לא ציפי הזאת. ציפי אשתו של קובי פרץ". לא ידעתי אם לבכות או לצחוק. אבל את הבנת שאמרת משהו לא בסדר ואז מהר אמרת "אוי, אמרתי שטות".
אני חושבת שזה היה לי הכי קשה בגלל שלא צפיתי את זה בא. אמא שלי זה הבנאדם הכי בשליטה שאני מכירה! איך זה יכול להיות שהיא לא מדברת לעניין??

זה היה ביום שלישי. כמו בכל יום שלישי, אחותי לקחה אותך לבית החולים לחיזוקים וויטמינים. באותו היום היא דיברה עם ויקי העובדת הסוציאלית של המחלקה לגבי האפשרות של להביא מישהי שתעזור לנו בטיפול שלך כי זה כבר באמת היה קשה מנשוא. אחותי הלכה בסביבות 12 ואני הגעתי בשתיים בצהריים. את לא דיברת הרבה וכל הזמן נרדמת והיה לי משעמם שם והתחלתי להיות ממש רעבה אז אמרתי לך שאני חוזרת הביתה לאיזו שעתיים ואני אחזור בסביבות חמש וחצי שש. לא ממש הגבת כי כבר לא היה כל כך עם מי לדבר. כמה שהתחרטתי על שעזבתי אותך שם.
הגעתי הביתה, אחותי היתה שם. דיברנו עליך.. על עד מתי אנחנו חושבות שהמצב הזה ימשך.. על כמה זמן אנחנו חושבות שיש לך.. אם רק היינו מבינות את המשמעות של הדברים של מה זה באמת אומר שתמותי.. שלא תהיי פה יותר פיזית, שלא תהייה לנו יותר אמא.
חזרתי לבית החולים בסביבות רבע לשש. נכנסתי לחדר הטיפולים וראיתי אותך שוכבת במיטה עם חולצה של בית חולים פתאום ולא הבנתי מה קרה. אמרת לי " אל תשאלי, הקאתי מתוך שינה על עצמי אז החליפו לי את החולצה". ויקי העובדת סוציאלית היתה שם, לקחה אותי הצידה ואמרה לי שאסור להשאיר אותך לבד ודיברה איתי על האפשרות של להביא עזרה מבחוץ. אחרי שויקי הלכה פתאום קראת לי ואמרת שקשה לך לנשום. ככל שהשניות עברו היה לך יותר קשה לנשום וגם נכנסת לפאניקה בגלל זה. קראתי מהר לציפי האחות שתביא חמצן. היא שמה לך את החמצן אבל זה לא עזר. ראינו שאת ממש בהיסטריה אז ציפי הלכה להביא לך כדור הרגעה.
את אמרת לי "תתקשרי לאבא תגידי לו שיבוא" באותה שניה אבא התקשר אלי. הלכתי רגע הצידה כדי לדבר איתו. בלי שאמרתי כלום הוא שאל אותי מה קורה עם אמא. סיפרתי לו מה שקורה, הוא רק אמר שהוא הגיע עכשיו הביתה והוא לא מרגיש טוב הלחץ דם שלו גבוה ושאני אודיע לו מה קורה.
בשלב הזה היינו לידך אני ציפי וויקי. נתנו לך את הכדור הרגעה אבל גם זה לא עזר ומשניה לשניה קצב הנשימה שלך הפך למהיר יותר ואת צעקת "אני הולכת למות". אני לא יכולתי לראות אותך ככה. הרגשתי שהגוף שלי מנסה לברוח, ללכת הצידה כדי לא לראות שאת לא נושמת. ויקי שמה לב שאני במצב לא כל כך טוב ואמרה לי שהם מאשפזים אותך וביקשה שאקח את התעודת זהות שלך ואלך להביא מדבקות לאשפוז. בזמן שהלכתי לשם התקשרתי לאחותי. סיפרתי לה מה קורה והיא שאלה אותי מה אני חושבת. אמרתי "אני חושבת שהיא הולכת למות". לא באמת האמנתי בזה ומיד אחרי שהמשפט יצא לי מהפה לא הבנתי למה אמרתי את זה. אבל כנראה שמשהו מאוד עמוק ומוחבא בתוכי ידע. היא כבר הייתה בדרך.
כשחזרתי למחלקה כבר העבירו אותך מחדר הטיפולים לחדר לבד, הרופאה כבר בדקה אותך. הדבר ההגיוני לעשות אחרי שרופאה בודקת אותך הוא ללכת ולשאול מה קורה. אבל לא הייתי מסוגלת. משהו בי לא היה מסוגל לשאול שאלות ולהתנהג באופן רציונלי. פיזית היה לי מאוד קשה להיכנס לחדר שלך ולראות שאת עדיין נושמת ממש מהר וצועקת שאת הולכת למות.
הרופאה והאחיות לקחו אותי הצידה, הושיבו אותי על כיסא ואמרו – "אמא במצב לא טוב, אנחנו רוצים לתת לה מורפיום במינון גבוה. אחרי שתקבל את המורפיום היא כבר לא תהיה עצמה. אם המשפחה רוצה לראות אותה אז זה הזמן, רק שיבואו כמה שיותר מהר כי היא סובלת כרגע. כשתהיו מוכנים ניתן לה את המורפיום". לא הבנתי את המשמעות של הדברים. "לא תהיה עצמה" מה זה אומר? תהיה משותקת? תהיה מורדמת? אבל משהו בתוכי לא יכל לתת לי לשאול את השאלות האלו.
באותו הרגע התקשרתי לאבא ואמרתי לו שיבוא מהר. הוא אמר לי שהוא לא מסוגל כי הוא עם לחץ דם הכי גבוה שהיה לו אי פעם. אני זוכרת שצעקתי עליו "אבא! זו יכולה להיות הפעם האחרונה שתראה אותה!" שוב, אני לא יודעת איך המילים יצאו לי מהפה כי לא באמת הבנתי שזה הסוף.
הוא צעק עלי בחזרה "אני לא יכול לקום מהספה! את לא מבינה??"
התקשרתי לאחותך. אמרתי לה "תקשיבי, תקחי את אבא שלי ותבואו לבית החולים כמה שיותר מהר" אני זוכרת שהיא התחילה לבכות ושאלה אותי "מה? היא גומרת?" ואני אמרתי "אני חושבת שכן".
אז אחותי הגיעה. כמו מלאך שבא להציל אותי. הסברתי לה מה שהרופאים אמרו לי. היא הייתה איתך בחדר ואני הייתי בחוץ. לא יכולתי להיכנס פשוט לא יכולתי. הלכתי הלוך ושוב מתקשרת לאחותי השניה שוב ושוב רק להעסיק את עצמי כדי שאני לא אצטרך להיכנס לשם ולראות את אמא שלי במצב הזה. התקשרתי למנהלת שלי כדי לומר לה שאני לא אגיע למשמרת. אמרתי לה בבכי "אני חושבת שאמא שלי הולכת למות". אבל לא באמת האמנתי בזה. אלו היו רק מילים שיצאו לי מהפה, לא ברור למה.
הרופאה נכנסה לחדר ואמרה שאי אפשר לחכות יותר כי את סובלת והיא נתנה לך את המורפיום. אחרי כמה דקות אחותך ואחיך הגיעו. כשהם נכנסו לחדר הנשימות שלך כבר קצת ירדו והתחילו להתייצב, התחלת לנשום לאט לאט ואחר כך יותר לאט ויותר לאט. באיזשהו שלב כשהיינו לידך פתאום פתחת את העיניים חזק, הסתכלת לתקרה וקירבת את הרגליים אלייך, זה היה נראה כאילו את רואה משהו ומפחדת.
המשכתי להתקשר שוב ושוב לאחותי ללא מענה.. התחלנו כבר לדאוג לה והתקשרנו לחברה שלה שתנסה לברר איפה היא נמצאת. התקשרנו לחדר כושר שינסו לחפש אותה שם ואפילו הגענו למשטרה שינסו לחפש אותה בבית.
וככה חיכינו, אני מחוץ לחדר והשאר בפנים, בערך חצי שעה כשכל נשימה שלך הופכת איטית יותר ויותר עד שלבסוף הפסקת לנשום. אחותך באה אלי מחוץ לחדר ואמרה לי בבכי "זהו היא מתה" ואני לא האמנתי לה. רצתי לחדר שלך כדי לראות בעצמי שאין לי יותר אמא ואז ראיתי אותך שוכבת במיטה עם עיניים פקוחות, צבועה בצבע שכבר ברור שאין בו חיים. מיד הסתובבתי לכיוון הדלת והתחלתי לבכות. הרגשתי שאני לא יכולה להחזיק את עצמי עומדת ואז אחיך בא וחיבק אותי חזק. אחר כך אני ואחותי התחבקנו ובכינו והלכנו לשבת מחוץ לחדר על הרצפה. תחושה של תבוסה.
ישבנו ככה כמה דקות בשקט ופתאום הרגשתי תחושה פיזית כל כך חזקה של משהו שהדרך היחידה שיכולתי לתאר אותו הוא כהקלה ענקית, למרות שזה היה הרבה יותר מזה בתחושה. במשך תקופה ארוכה חשבתי שזו הרוח שלך שנכנסה אלי ואמרה לי "אני כבר לא סובלת" אבל ככל שהזמן עבר אני מבינה שכנראה שהייתי בלחץ כל כך גדול שברגע שזה נגמר יכולתי להרגיש את זה פיזית בצורה מאוד חזקה. אמרתי לאחותי "וואו את לא מרגישה הקלה? היא לא סובלת יותר" והיא אמרה לי "כן".
אחרי כמה דקות התעשתנו על עצמנו והבנו שיש עוד הרבה דברים לעשות.
אני בשניה החלטתי שאני לא רוצה להישאר בבית החולים לטפל בעניינים האלו של הפטירה וההלוויה, אז אמרתי שאני אלך הביתה לבדוק מה עם אבא ולספר לו ואני אסע אחר כך לבסיס של אחי כדי לספר לו ולקחת אותו הביתה. לגבי אחותי השניה, אחרי שהלחץ ירד ממני פתאום נזכרתי שהיא אמרה לי שהיא הולכת לסרט עם חברה שלה. מסכנה, כשהיא יצאה מהסרט הזה היא ראתה כמעט 50 שיחות שלא נענו והיא מיד הבינה.
התקשרתי לאחי, לא רציתי לספר לו בטלפון שאמא שלו מתה אז רק אמרתי לו שהיא בבית חולים במצב לא טוב וביקשתי ממנו את המספר של המפקד שלו כדי שאני אבדוק איתו אם זה בסדר שנבוא לקחת אותו… התקשרתי למפקד וסיפרתי לו שאמא נפטרה, ביקשתי ממנו שלא יספר לאחי כלום ואמרתי לו שאני אגיע עוד כשעה לקחת אותו.
בזמן הזה אני והחבר שלי נסענו הביתה לאבא. הוא התקשר אלי ושאל מה קורה – לא ידעתי מה לומר לו אז אמרתי משהו בסגנון "כמו מקודם, אין משהו חדש". כשנכנסנו הביתה אבא היה עם הגב אלי ואמר לי "תזמיני לי רופא". התקשרתי לרופא ואמרו לי שיגיע רופא תוך 5 שעות!! כמובן שזה היה לא הגיוני ולא ידעתי מה לעשות. לספר לו שהיא מתה כשהוא מרגיש כל כך לא טוב והלחץ דם שלו בשמיים? הוא לא שאל אותי שוב מה עם אמא. אני מאמינה שהוא כבר ידע באיזשהו מקום בתוכו. אבא נזכר שהשכנה שלנו רופאה, קראתי לה והיא בדקה אותו, היא אמרה שכדאי שילך למוקד והיא שאלה איפה את. אבא אמר לה "אשתי בבית חולים היא במצב לא טוב כל כך". לקחתי אותה הצידה וסיפרתי לה את האמת, שהיא מתה, היא אמרה לי שאני חייבת לספר לו כי אולי אז הלחץ דם שלו ירד אבל לא הייתי מסוגלת, אז היא קראה לחברה שלה שהיא אחות במחלקה שלך והיא גרה ממש לידנו. בשניה שהיא נכנסה בדלת אבא חייך חיוך נבוך.. היא אמרה לו אולי קצת ברשמיות "שלום, מה שלומך? אני רוצה רק לומר לך שאני מצטערת אבל אשתך לא שרדה והיא נפטרה בבית החולים" הוא לא ממש ענה הוא רק הנהן עם הראש קצת, ואני כמובן התחלתי לדמוע שוב… וחיבקתי אותו. מיד אחרי שהיא סיפרה לו הוא הרגיש יותר טוב אבל בכל מקרה לקחו אותו למוקד מכבי שיבדקו אותו.
נסענו לאחי. בסביבות 23:00 הגענו לבסיס שלו. נורא פחדתי לספר לו. לא ידעתי איך הוא יגיב. המפקד שלו אמר לי להיכנס לתוך הבסיס לאיזור המגורים, והוא לקח אותי עד לחדר שלו. נכנסתי לחדר, ראיתי אותו יושב על המיטה במדי א' עם תיק ארוז ליציאה, יושב ומחכה, במבע פנים מאוד מודאג. חייכתי אליו ולא חיכיתי עם הבשורה. ישבתי לידו ואמרתי לו "אמא מתה". הוא פרץ בבכי מאוד חזק ומאוד ארוך וחיבקתי אותו כל הזמן. בחיים לא ראיתי אותו בוכה ככה, אבל שמחתי שהוא מוציא את הצער החוצא- בגלל זה לא רציתי שמישהו אחר, לא מהמשפחה, יספר לו.
אחר כך נסענו הביתה, בשקט מוחלט, כל אחד עם המחשבות שלו. חזרתי לבית שלי. באותו לילה ישנתי בערך 4 שעות. התעוררתי באמצע הלילה, ובכיתי.
למחרת הרבה אנשים הגיעו להלוויה שלך. זה היה לי כל כך מוזר. הרגע הזה של ההלוויה שלך עבר לי בראש כמו תסריט כל כך הרבה פעמים במהלך השנה וחצי האחרונות, מאז שהבנתי שאת לא תשרדי את זה, והנה הוא הגיע, הפחד הכי גדול שלי. אני חשבתי שאני הכנתי את עצמי למוות שלך. חשבתי שאני "השלמתי" עם העובדה שאת תמותי. אבל האמת היא שלא באמת הבנתי מה זה מוות. בכל זאת, איך אדם שמעולם לא איבד מישהו שקרוב אליו ברמה שהוא רואה אותו כל יום במשך כל חייו, יכול להבין מוות? איך הוא יכול לדעת מה זה כשהאדם הזה שהוא כל כך אוהב פשוט לא יהיה כאן יותר. אי אפשר לדבר איתו, אי אפשר להתייעץ איתו, אי אפשר לחבק אותו. אפשר רק לקוות שהוא אי שם שומע ושומר. מוות זה לא דבר נתפס. צריך לחוות אותו כדי להבין את המשמעות שלו.
במשך תקופה ארוכה היה לי חשק להתקשר אלייך. הייתי יושבת ומסתכלת על השם "אמא" בפלאפון ובוכה. אין כבר מי שיענה בצד השני. אני מתגעגעת אליך. חסרה לי האהבה שלך, הדאגה שלך, דאגה של אמא. את היית החברה הכי טובה שלי, הייתי מדברת איתך על הכל וזה חסר לי מאוד. ידעת לקרוא אותי כמו ספר פתוח ותמיד ידעת מה לומר. חסר לי שאין לי את אמא שלי שיודעת הכל ואין לי תמיד למי לפנות כשאני לא יודעת מה צריך לעשות עכשיו. כשהתחתנתי כל הזמן חשבתי איך אני הולכת לצעוד לחופה בלעדייך… כמה שניות לפני החופה פתאום חשבתי עלייך והדמעות התחילו לעלות.. היה לי כל כך עצוב שאת לא שם כדי לראות את זה.. כל כך לא פייר.. ופתאום למרות כל האנשים שבאו לחגוג איתי הרגשתי כל כך לבד..
את המכתב הזה לקח לי בערך שנה וחצי לכתוב. כל פעם כתבתי קצת וכשהיה לי קשה להתמודד הפסקתי. אפשר לומר שזו הדרך שלי להתמודדות עם המוות שלך. אם הייתי יכולה לדבר איתך פעם אחת אחרונה, לראות אותך רק לעוד רגע, הייתי מבקשת סליחה. סליחה על שהייתי חסרת סבלנות בתקופה שלפני שהלכת, סליחה על שעזבתי אותך שם בבית החולים באותו היום, סליחה על שלא יכולתי להביא את עצמי להיכנס לתוך החדר הזה ולומר לך בפעם האחרונה שאני אוהבת אותך ושאני גאה בך. סליחה על שלא היה עוד משהו שיכולתי לעשות בשבילך.
את תמיד אמרת לנו שאנחנו נשכח אותך כשתמותי כמו שאת שכחת את אבא שלך. אז אם יש דבר אחד שאני רוצה לומר לך; אני בחיים שלי לא אשכח אותך. עברו כבר כמעט שנתיים ואת נמצאת איתי כל יום ביומו. כל לילה. כל הזמן. בכל מקום. לפעמים אני עוצמת עיניים ומדמיינת שאת עומדת לידי ומלטפת אותי. לפעמים אני מדברת איתך בתוך הראש שלי ומנסה לייעץ לעצמי מתוך דברים שנראה לי שאת היית אומרת.. לפעמים כשאני עושה משהו שאני יודעת שאת לא היית אוהבת, כמו לחתוך את הבצל בקוביות גדולות מדי, אני מחייכת לעצמי ואומרת יו אמא הייתה הורגת אותי עכשיו!

אז כן, אני בחיים שלי לא אשכח אותך, אמא שלי.