סיפור הנפילה שלי – יב'

י"ב
הובכתי קלות מהתמונה אותה ראיתי דרך עיני הרצים וההלכים שצצו כמו פטריות אחרי הגשם לאורך מסלולי הפארק: איש מהלך לו לצד אישה הסוחבת שני זוגות אופניים. אבל זה בסדר. חדי העין הבחינו בכך שידו השמאלית כפופה מעט, באופן די קבוע, לא כחלק משפת הגוף. חדי העין אף יותר, ודאי הבחינו בכך שאמנם דיבורו עירני, אך ניכר שבקושי רב הוא מבטא את מילותיו, מפיקן ממעמקי בית החזה הדואב ולא אך מפני ההתרגשות. רק להגיע לגשר, רק להגיע לגשר. בגשר כבר נתחלף. לפחות בגשר היא תלך. היא בטח תבין שזה מביך אותי ושזה נמשך כבר יותר מידי. אני לא אצטרך להגיד מילה והיא כבר תלך. שוב מטפטף. כעת יותר קשה. היא הולכת מהר מידי לעזאזל. לא נעים לי להאט את הליכתי כי בכל זאת היא עוזרת לי. אבל כמה אני באמת צריך את העזרה הזו? כשהתחלתי ללכת מה שהקשה עלי זה לא הובלת האופניים ביד ימין, אלא כל צד שמאל הארור הזה. אני יכול ללכת קילומטרים עם האופניים ביד ימין. היא באמת לא מבינה את זה? היא אולי חושבת שנפגעתי בצד ימין? טוב, לא נעים להגיד את זה. אני רוצה שתרגיש טוב, שתחשוב שהיא עוזרת לי. זה חשוב לעודד עזרה לזולת. כשכל זה יסתיים אני צריך למצוא איזה משפט להגיד לה, שישקף את הוקרת התודה הגדולה שלי. זה חשוב מאוד להוקיר תודה למי שמבצע מעשים אלטרואיסטיים נדירים שכאלה. או שאולי סתם משעמם לה והיא צריכה חברה? אולי היא בכלל נדלקה עלי? אולי הדמות הגמלונית הזאת, שמדדה לה בצידי הדרך, הזכירה לה איזו דמות מעברה? אולי יש לה איזה קרוב משפחה שסובל מפציעה כרונית? אולי זה התיק. אבל היא בכלל חשבה שזה סקווש. טוב, סקווש מספיק קרוב לטניס. אולי היא חשבה שמי שמשחק סקווש גם מבין בטניס, אולי אפילו משחק טניס. אבל היא לא כל כך מתעניינת בטניס, היא בקושי צופה בטניס. היא רק מאמנת. וגם לא ברור מהדיבור שלה כמה היא נלהבת מזה. היא בכלל לא דברת הרבה. כבר הולכים ושותקים כמה דקות. טוב, בקרוב היא תתייאש ותלך לדרכה והתודה שתהיה לי להגיד תהיה מגומגמת מידי ולא משקפת את המעשה האלטרואיסטי הנדיר.