סיפור הנפילה שלי (חלק א) – פרק ד' המסעיר!

ד

דיוושתי במלוא כוחי ביישורת האחרונה ופניתי ימינה. ניסיתי להסביר לעצמי מדוע אני כה ממהר, אך לא הייתי משוכנע מהסברי כי הסיבה לכך נעוצה בפחד לאחר. הבנתי שיש שם משהו אחר. הכורח הזה לסדר את הסלון, ששיבש לי את כל התכנון לפי היציאה, גם הוא תרם לתחושת המחנק, שהתקשרה אצלי עם הבהילות, שלה הייתי צריך למצוא הסבר. כעת כבר הייתי שם. ירדתי מהאופניים ופסעתי פנימה. כל המגרשים היו בעלטה. שמעתי אנשים אומרים "התחיל לרדת גשם והוא כיבה את האורות והלך". זה היה נשמע לי מוזר מאוד כי רכבתי מסביב למגרשים ולא ירד גשם כה רציני שחייב סגירת כל המגרשים. אבל, אי אפשר היה להתווכח עם המציאות. בכל זאת המשכתי פנימה והבטתי. ואז הוצאתי את הטלפון וראיתי שהפרטנר שלי כתב לי שסגרו את המגרשים והוא הלך. רווח לי שלא איחרתי, אבל התבאסתי שהוא לא חיכה לי אפילו וגם שספורט אינטנסיבי אני כבר לא אעשה היום. שלא לדבר על בדיקת איכות השיזור והמחקר ההשוואתי שתכננתי. לא, זה לא היה יכול להסתיים ככה. הייתה לי עוד הרבה אנרגיה להוציא. נחתי יותר מידי ימים. אני חייב לפצות. עוד סוף שבוע כזה של חוסר-מעש ואני אעלה במשקל ואז יהיה לי יותר קשה לזוז במגרש ואז אפסיד יותר ובכלל, זה מבאס להסתכל בראי ולראות שיפולים מבצבצים. אני חייב למנוע את זה. אני יכול למנוע את זה. אני אשתמש באנרגיה הזאת של הכעס על הסידור הכפוי של הסלון והתסכול על תחושת ההחמצה בגלל הפקיד המטומטם שכיבה את האורות / הגשם שהפציע בצורה כה נקודתית. אני חייב לרכוב. ולא סתם לרכוב. אני חייב לרכוב מהר מאוד. כל כך מהר, עד שאשבור את כל השיאים. אין באמת ברירה אחרת. זה חייב להיעשות. ומזג האוויר חמים ודי נפלא והגשם כבר ירד. תוך כדי שעליתי על האופניים ניסיתי לשמוע הבלחים מהשיחות של האנשים שיצאו מהמתחם, אבל לא הצלחתי לשמוע דבר.