סיפור הנפילה שלי (חלק א, פרק ג)

ג

שוב מישהו הניח את האופניים על גבי האופניים שלי. כעת צריך להוציא את האופניים האחרים החוצה, כדי להוציא את שלי ואז שוב להחזיר. עוד זמן יקר שנגזל. וגם לחבר את הפנס. השעה כבר בטח 20:50. נוותר על הפעלת ה-STRAVA. פשוט נצא כמו שאני. אין זמן לזה. קדימה, קסדה ולדרך. הוא כבר בטח הגיע למגרש. ברח' אסף אופנוע מפחיד דוהר מאחור, אני שוקל אם לפנות ימינה או שמאלה, כי המטורפים האלה יכולים להחליט שהם עוקפים אותך מימין. באינטואיציה אני פונה מעט ימינה והוא עוקף אותי. מתקרב למעבר שבע טחנות. יש שם מעט מידי אנשים. פאק, זה סימן מעורר חשש. לא יכול להיות שסגרו את המעבר, חם ויבש לגמרי. אבל כן, סגרו! כעת צריך לעשות את כל העיקוף הגדול של שבילי ראש ציפור, כי בונים מחדש את חצי מהשבילים. השיפוץ הבלתי נגמר, לעזאזל. חייב להגביר מהירות, אחרת אגיע ב-21:10. למה הולכי רגל חייבים ללכת על שביל האופניים ולמה בכמויות כאלה דווקא כשאני הכי ממהר? יש קצת עננים, אבל אין גשם. וגם אם יירד, זה יהיה גשם ממש חלש מהעננים העלובים האלה, למרות שהאוויר החום יכול ליצור "אטמוספירה מחשמלת" כמו שאומרים בפורומים של מזג אויר. התחיל טפטוף אבל מיד נגמר. רציתי מאוד לדעת מה השעה, כי אני מכיר את עצמי, אני יודע שאני תמיד מחמיר קצת עם עצמי, אז בטח פחות מאוחר ממה שאני חש. כשהגעתי לחניון הגדול מול הלונה-פארק רציתי להוציא את הטלפון ולבדוק, אבל לא הרגשתי מספיק יציב ברכיבה וחששתי שאצטרך לעצור לשם כך ואז עוד זמן יתבזבז. אני פשוט ארכב יותר ויותר מהר. עברתי את תחנת הדלק והגעתי לפנייה לבכור שטרית. כמה נערים רכבו על אופניים במקביל וחסמו לי את שביל האופניים ונאלצתי לנדוד לשביל הולכי הרגל. גם שם הדרך לא הייתה פשוטה, כי ריצפו מחדש והמדרכה הייתה יותר עפר ממדרכה. שקלתי לרדת לכביש, אבל זה הרגיש לי מסוכן מידי, אז נשארתי על דרך העפר, שבהמשך התחברה למדרכה נורמלית, עליה שביל אופניים. התחילו קצת רוחות, אבל עדיין היה חם ויבש.