סיפור החיים שלי בכמה מילים
היי.
אני לא יודעת איך להתחיל בדיוק, אז אני פשוט אתחיל.
הייתי אומרת שאני בן אדם לא פשוט.
אם תסתכלו עלי כנראה תגידו שאני נראית בת 12, ילדותית, מפונקת, (אני יודעת..), אבל זו רק המסכה החיצונית שלי. קשה לי כשאתם שופטים בן אדם ולא מכירים אותו באמת.
אתם לא מכירים את הסיפור שלי.
אז לכולנו יש בחירות בחיים.
אין מה לעשות, במוקדם או במאוחר תצטרכו לבחור. ואין זמן. ואין מספיק אפשרויות, אבל אתם תצטרכו לבחור את מה שיעשה לכם הכי טוב, או מה שאומרים לכם שיעשה לכם הכי טוב. שימו זין על אחרים. תעשו מה שאתם רוצים. תהיו חופשיים. בולשיט.
את הבחירות שלי עשיתי, ויש גם עכשיו, ויהיו עוד בעתיד. ובכל רגע שעובר, בכל שניה, בכל נשימה שאתם לוקחים, מישהו בעולם הזה בוחר. בוחר מה לאכול, מה ללמוד, איך לחיות. וזה בסדר, זה נורמלי. כל עוד זה לא פוגע באחרים.
אנשים נוטים לחשוב שהם הכל, שהם טובים יותר מאחרים. וזה אומר למעשה, שהם יכולים לבחור מה שהם רוצים ולדרוך על אחרים כדי להשיג את כל מה שהם רוצים. כל אחד מאיתנו הוא בעצם מדרגה בסולם החברתי, ועל מדרגות צריך לטפס. צריך לדרוך, צריך ללכלך, צריך להרוס. חבל שמתחת לכל זה עומדת נפש של בן אדם. אבל זה לא אכפת לחלק מהאנשים. כי כמו שכבר אמרנו, הם יעשו הכל בשביל המטרה הקדושה, הרי היא מקדשת את האמצעים..
אבל חכו, זה עוד לא הכל.
כל אחד מאיתנו הוא אדם ומלואו, לכל אחד יש סיפור אבל עדיין אנשים ימשיכו לשפוט, לא משנה מה תעשו ואיך תתנהגו ואיך תיראו אנשים תמיד ימשיכו לדבר וההצגה תמשיך. כי אם הצבע עור שלכם או הצבע שיער שלכם לא בצבע הנכון, המין שלכם הוא לא המין שלכם, בפני החברה אתם לא מי שאתם אמורים להיות, שזה "נורמלים", ברור.
אני אוהבת איך שאנשים שונים מפרשים בצורה שונה את ההגדרה של "נורמלי". למרות שאף אחד מאיתנו לא יכול לדעת או להבין את המושג "נורמלי", בואו נודה בזה.. לפי התיאוריה הזו שאומרת שכולנו צריכים להיות "נורמלים", אני צריכה להודות למישהו על כך שאני לא לסבית ולא שחורה. קשה לקלוט שזו טענה אמיתית. עצוב לחשוב שהיא כל כך מושרשת בחברה שלנו.
אבל סטיתי פה מהנושא.
הנקודה שלי הייתה שצריך להפסיק. להפסיק את כל הפצות השמועות, ההתעללויוית הקטנות האלו. החרא הזה משנה חיים שלמים של בן אדם. ואני לא אומרת סתם. עזבו רגע סיפורים של נערים שהתאבדו בתקופת התיכון, יש יותר מידי כאלו. אני אומרת לכם את כל זה כי אני הייתי על הסף בקיץ האחרון, הייתי מה"אלה". ולא, אין לי שיער שחור. ולא, אני לא לובשת בגדים שחורים ודכאונית כל הזמן. הייתי הכי "נורמלית" שיכולתי להיות. אבל נטיות אובדניות זה משהו שלוקח לו זמן להיבנות. הרבה זמן. ואגב, ההפך הוא הנכון. כולם היו בטוחים שהכל בסדר.
אני זוכרת משפט שאמרתי לחבר טוב בקיץ האחרון , והוא הולך בערך ככה:
"כשאני אתאבד, אתם תראו… אתה תראה מה יקרה.".
ולא חברים, להתאבד זה כנראה לא הפתרון.
ברור שהתיכון יהיה חרא, ציפיתם למשהו אחר?
ובתוך כל החרא הזה נכנסים גם לימודים (י"א, 5 יחידות, מה לעשות?)..
הפתרון זה לדבר עם מישהו, דבר שכנראה הייתי צריכה לעשות ממזמן.
או כשאין עם מי לדבר, לשתף אתכם, אולי ייצא לי מזה משהו.
תגיבו לי למטה, כל מה שיש לכם להגיד, אני אשמח לדעת מה אתם חושבים..
תגובות (1)
את נשמעת מהממת