סיפור אמיתי- מעצבנת

"מי יותר מעצבנת ניקול או שרון?", אמרה נופר (שם בדוי) בצחוק.
"שתיהן, הן מעצבנות רצח", המשיכה אותה טופז (גם שם בדוי)
"אחת בסדר אבל עם שתיהן אפשר להתאבד, לדפוק את הראש בלוח ולהתאבד", צחקקה לה נופר.
טופז ונופר צחקו להן בצחוק מרושע ופוגע. אני וניקול החלפנו מבטים בחוסר אונים, לא אמרתי כלום. ישבתי ושתקתי רציתי להגיד משהו אבל במילא כולם שונאים אותנו שנאת חינם.
ומיד כל הבנות הצטרפו לצחוק ולפגוע…
כשהמורה הודיע שאני ניקול נופר וטופז נהיה באותו עמוד בספר מחזור נופר מיד התחילה לבכות. ומיד אחריה טופז כמו תמיד. טופז תמיד הולכת אחריה כמו עכבר אחרי המלכודת.
"מה הבעיה שלך? זה כולה ספר?", אמרתי לנופר שבוכה על השולחן.
"יופי שרון! זה ספר שילווה אותנו לכל החיים!", היא ענתה לי ומיד קפצה למורה להגיד שהיא לא רוצה להיות איתנו.
"היא עד כדי כך שונאת אותנו? ועל מה, לא עשינו לה כלום!", אמרתי לניקול במצב רוח קודר.
היא הביטה בי בחוסר אונים. ריחמתי עליה, ריחמתי על עצמי. ריחמתי על מי ששונא אותנו! שהוא עד כדי כך טיפש שהוא שונא שנאת חינם! כולם הולכים אחרי נופר! קוף אחרי בן אדם! לא רואים את עצמם, לא מכבדים את הכבוד העצמי שלהם…
רק הבנים נשארו לנו כמו עמוד שאפשר להישען עליו. הם היו החברים הכי טובים שלי ושל ניקול. הבנים היו יותר מכבדים מהבנות, יותר אנחנו. הם רצויים יותר מאשר הבנות. שיכולות להיות אכזריות ולהטיל ספק במה שהן אומרות.
"תחשבו פעמיים לפני שאתם אומרים משהו, על מישהו".

*אני וניקול כתבנו*

בתוך עולם לא מובן הכל מתרחש.
תזהרו מילים קשות כמו אש.
רק כדי להקל למישהו את החיים.
לא צריך להקשות אותם לאנשים אחרים…