סיום

זהו, זה נגמר.
הסוף המיוחל.
שתיים-עשרה שנים חיכית לרגע הזה,
ועכשיו הוא הגיע.
את מחכה לבואו בציפייה,
בהתלהבות,
בתחושה נפלאה של אושר,
של חופש.
כבר אי-אפשר לחכות יותר,
את סופרת את הימים הנותרים,
הבודדים,
וכל יום מתארך כמו נצח,
כאילו השעון נעצר,
והשניות לא עושות סיבוב של שישים,
אלא של מאה ועשרים.
ואז,
כשסוף-סוף הוא מגיע,
תחושת החופש והשחרור בשיאה.
אך בשיא הפריחה והאושר,
מתחיל לנבוט החשש.
הפחד מהלא נודע,
העצב מעזיבת המוכר.
זורע את זרעיו ההרסניים,
אך עם זאת המחשלים.
כי אפשר להסתכל לאחור,
ולהתחרט על כל הרגעים המפוספסים,
על כל הזמן האבוד והלא מנוצל,
על כל הזמן שכבר עבר.
אך אפשר גם להעיף מבט לאחור,
ולשמוח על כל מה שנעשה,
להיות שלם עם כל החלטה.
להסתכל לעתיד בתקווה ובתחושה
שהכל יהיה כשורה.
שהימים שיבואו יהיו ימים יפים,
שננצל את כל הרגעים
לדברים החשובים בחיים
ושניהיה תמיד שמחים.
כי כל יום שעובר לא ניתן להחליפו באחר.