סיוט כמציאות
עוד צרחה מהדהדת ברחבי הבית, עוד צליל של יד סוטרת.
מכל הרעשים ששמעתי בחיי, אלו היו חלק מהרעשים שלא יכולתי לסבול. הכאב לטפס למעלה וחונק את גרוני, הדמעות שתמיד מאיימות לפרוץ צריכות להישמר עמוק בפנים.
אני יוצאת מהחדר שבו אני מסתגר כל הזמן בשביל לחסום את הרעש, החדר שנאי מנסה להיות בעולם אחר שהוא לא המציאות הקשה שאני חייה בה כל יום.
לראות את אותם פנים אדומות מכעס של אותה אישה שוב ושוב כבר נהיה מחזה רגיל עבורי, וכך גם הילדה הקטנה שבוכה תחת מגעה המצליף.
עוד צרחה, עוד סטירה.
הבכי של הילדה הקטנה נהיה כבר בלתי נשלט, הדמעות נובעות מענייה כמו מפלים בזמן שפיה הקטן והוורוד מתחנן שיהא תפסיק. גופה הקטן מכורבל בתוך עצמו בעוד שהיד סוטרת חזק בכל פעם על גופה, הדמעות מכתימות את השמלה הסגולה שהיא לובשת.
האישה צורחת בעצבים וכעס ששמורים בתוך גופה הרבה שנים, מאז גיל קטן. כל טיפה של חוסר יחס לב שנתנו לה מגיל קטן עכשיו הופך לכעס שהיא משדרת החוצה. היד שלה מכה בגוף הקטן של הילדה חסרת האונים, הילדה הקטנה שמפחדת בכל ליבה.
אבל הילדה הקטנה לא יכולה לשלוט בזה. כל פעם שהיא מוציאה צחקוק מפיה, צחוק שלא קשור לכלום, הצעקות נשמעות שוב מאותה אישה.
הילדה הקטנה לא מקשיבה, הילדה הקטנה לא שומעת בקול האישה. זה למה האישה לא עומדת בזאת יותר, זה למה האישה חייבת תמיד להיות כועסת.
בסופו של דבר, חילצתי את הילדה הקטנה, לוקחת אותה אל בין זרועותיי ומחבקת אותה חזק אליי. הדמעות מענייה של הילדה הקטנה עדיין זולגות, קולה המפוחד ממלמל שנמאס לה, היא רוצה את האמא הישנה והטובה, את האמא החייכנית והשמחה שאהבה לבלות ולשחק ביחד איתה.
אני רק שותקת. אני לא יכולה לעשות משהו בנדון, זה מתנהל ככה כל פעם שאני חוזרת הביתה, כל פעם שאני שומעת צעקות או ריבים, דלתות שנטרקות, סטירות שמהדהדות ברחבי החדר. היידים שלי רועדות, הלב שלי פועם במהרה, העור שלי הופך לבן כסיד.
הדבר היחיד שאני עושה זה לברוח לאותו חדר, לנעול את הדלת מאחורי, ולקוות שהאישה תירגע.
ואז הגבר חוזר הביתה, ולא מקל על העצבים של האישה. הם רבים על כל דבר אפשרי, על כל דבר שקיים, לא משנה כמה חבר חשיבות הוא. העצבים של שניהם גוברים שוב, הרעשים של סטירות מהדהדות נשמע מדי פעם.
ואני?
אין לי מה לעשות, אלה רק לקוות שהסיוט הזה ייגמר כבר.
אבל הוא לא נגמר, כי הסיוט הזה הוא בעצם המציאות. המציאות הכואבת והאמתית שלי.
תגובות (9)
אני מרגישה חיבור עמוק כל כך לסיפור.. אני אפילו לא יודעת איך להסביר..
זה יהיה נורא אם אני אגיד שזה מעלה לי דמעות ומזכיר לי דברים?
עצוב כזה שזה אמיתי אך כתוב בצורה יפפייה
בס"ד וואו.. איזה כאב וסבל נפשי זה לחיות בתוך הזוועה הזאת. זה חלום בלהות שהוא המציאות, כמו שאמרת. בא לי לבכות. אני שולחת לך המון כח ואהבה, ותדעי שיש מצבים כאלה שנגמרים והמציאות משתנה מקצה לקצה, יהיה טוב, ואני מקווה שזה יקרה מהר!! אבל תדברי עם מי שצריך כדי לעזור ולהקל על הכאב שלך ושל אחותך, אי אפשר לעצום עיניים ולהמשיך לחיות ככה, זה לא חיים, וזה משאיר צלקות עמוקות שקשה להיפטר מהם. חייבים לעשות עם זה משהו! לכי תדעי אם 'האשה' הכועסת הזאת לא הייתה פעם ה'ילדה עם השמלה הסגולה'. זה כואב בטירוף וזה באמת סיוט וזה לא מגיע לך או לאחותך!! מגיע לכן חיים טובים עם אהבה ורכות ושיתנו לכן כח ויקבלו אתכן כמו שאתן, ויגידו לכן כמה אתן זהב טהור!! זה מה שאני אומרת לך עכשיו, את זהב טהור, את מדהימה ואת מקלה על הכאב והסבל הנפשי של אחותך, את באמת זהב טהור. וזה שאת מסתגרת בחדר? מה תעשי אם לא זה? את מדהימה ואני רוצה שתהיי בטוחה בזה. אני אוהבת אותך המון, ומקווה שהכל יסתדר מהר וישאיר לבבות בריאים ושלמים, ואנשים שמחים שיבנו חיים מאושרים. תהיי חזקה! אוהבת המוןןן ❤❤❤ לילה טוב!
מצטערת על תגובה מאוחרת..
כל עצוב וכואב מדי שאני בוכה!
אני לא יודעת אם זה אמיתי או לא אבל אני מקווה שלא.. בכל זאת כל כך מזעזע לחשוב על אימא שמרביצה לילדה הקטנה שלה, למרות שיש עוד מקרים דומים… אבל זה לא חשוב עכשיו!
אני מקווה שהמקרים האלו יפסיקו.
אני מצטערת אם זה קרה ומקווה שהיה בסדר!
אני מרגישה חיבור עצום עם מה שכתבת, רק שכמובן הסיפור שלי שונה, את מבינה הבעינ שלי היא שבאותם רגעים אין לי לאן לברוח, כי לפי מה שסיפרת החדר המוגן שלך לא באמת עוזר, למרות שלי זה קורה רק בפעמים בודדות וזה מכיוון שאני בפנמייה, אבל שמה זה עוד יותר גרוע מכיוון שאין שום מקום שאתה יכול להתבודד בו, אני חושבת וממליצה לך בישביל אחותך הקטנה אם את אוהבת אותה. תרחיקי אותה מהבית
אוי זה יצא לי לר
לא מובן
לא מובןמצטער
מצטערת טלפון דפוק, עכשמה שאני מנסה להגיד זה שאם הבית הוא לא המקום החם, צריך למצוא מקום חם אחר. הפנמייה היא לא גרועה לדעתי היא פשוט חסרת פרטיות אבל היא מקום טוב לגדול בו. יש גם יתרונות, כל היום את עם חברים ויש אנשים שדואגים לך ושומרים עלייך ורוצים שרק יהיה לך טוב בהתחלה זה שוק עצום מכיוון שפתאום כל המסגרת משתנה אבל אחותך הקטנה עדיין קטנה אז לא תהיה לה בעיה עם הסדר. חוץ מסה רוב הבעיות שלי הסתדרו רק אחרי שהגעתי לפנמייה. אמא שלי התחילה להבין שהיא אוהבת אותי והא הבינה שזה לא מובן מאליו שילד הסבול התנהגות כסאת רק מכיוון שזה ההורה שלו. אבל אני לא מנסה לרמוז לך רק רוצה שתסתכלי על זה במבט אחר. את יכולה להציל את מה שנשאר מהילדות של אחותך. בהצלחה
וואו, זה פשוט יפיפיה, אני לא מסוגלת להסביר לך עד כמה. ממש נמשכתי לקטע ולא יכולתי להפסיק לקרוא אותו לשניה. כתבתי פעם קטע דומה לזה, אבל את התמקדת יותר בקטע של הסיוט כמציאות, לא כמוניXD