סופה של תקופה

את מי אזכור מכל אלו שהיו שם לצידי, גם בזמנים הטובים וגם בקשים?
סביר להניח שאם אפגוש מישהי במקרה, אני אתייחס לאחת ביותר תשומת לב וחיבה מאשר לאחרת. אולי זה עניין של קירבה.
אני רוצה להגיד שאזכור את כולן ותמיד נשמור על קשר, אבל כל מה שנותר זה לקוות.

זה רגע שכל כך מחכים אליו, סיום שנה, משתוקקים שכבר יגיע- אך כשהוא מגיע, קשה לעקל את העובדה שנפרדים. לפעמים לדמעות לוקח זמן להתחיל לעבוד. לא תהיה עוד "שנה הבאה", לא יהיו עוד חיבוקים של שמחה אחרי החופש הגדול.
תהיה רק התחלה חדשה במקום חדש, לבד.
כשחושבים על זה, הכל כל כך מסעיר ומסקרן ומפחיד. מי יודע מה יהיה שנה הבאה?! אם אני אתאקלם, אם אסתדר עם הבנות בדירה… יש כל כך הרבה שאלות בלי תשובה זמינה.

אבל לפחות אני יודעת להגיד שעשיתי את זה. נלחמתי בגבורה על הציונים שלי השנה. גם כשנשבר לי ממתמטיקה ווויתרתי סופית, בכל זאת הקשבתי לקול הקטן שאמר לי כן לגשת לבגרות, שאמר לי "את תוציאי עובר כנגד כל הסיכויים, את תראי"- והוא אכן צדק.
למרות כל העומס והלחץ, הניווטים בין הגשת עבודה להכנת תפאורה להכתרה, אני השקעתי, התאמצתי, נתתי את הנשמה כדי לעבור הכל גם כשהיה קשה נורא. הזנחתי כמעט את כל מה שאהבתי לטובת מטרה נעלה- לסיים י'ב בהרגשה טובה.

אז זהו י'ב, נעמת לי מאוד, אך זה הזמן להיפרד. את השנים שהיו לפנייך ואת האנשים שהשפיעו עליי במהלכן אני אשתדל לזכור ולשמור אותם כמה שאפשר עמוק בתוכי.

איך עברו כל השנים האלו, ופתאום נגמרו.