סופגניות בחצות.

סיפור זה קרה לי באמת בשנה שעברה, באחד מימי חופשת חנוכה.
אחותי הגדולה, שהיום היא כבר בצבא, הייתה אז בשנת שירות ובאה הביתה לסוף השבוע. ואז היה כבר סוף השבוע. מחר היא הייתה צריכה לחזור והאווירה המדוכדכת ללא ספק ריחפה באוויר.
אחותי הקטנה שהיום היא בכיתה ד', אחותי הגדולה ואני ישבנו מול החנוכייה. בחושך מוחלט.
ההורים שלנו היו אז במסיבת חנוכה למבוגרים והיו אמורים לחזור לפנות בוקר. השעון תקתק לאיטו והראה שהשעה כבר אחת עשרה בלילה.
לא היו סופגניות או לביבות, או אפילו מטבעות שוקולד קטנים להטביע בהם את יגונך; היה שקט, היה משעמם, לא היה מה לאכול ולא היה מה לעשות.
אחותי הקטנה הציעה שנשיר שירים, ואחותי הגדולה הציעה שננסה לשרוף דברים מעל הנרות ולראות איזה צבע יהיה לעשן. אבל אני רק מצאתי את עצמי בוהה בנרות, מתהפנטת מהלהבה הקטנה ורעבה מאוד.
"אני ממש רוצה סופגניות, אתן יודעות?" אמרתי.
"אולי נלך למאפייה ונקנה?" הציעה אחותי הקטנה.
שתינו הבטנו בציפייה על אחותי הגדולה, אך זו נאנחה והודתה שאין לה שום כסף.
חזרנו להביט באומללות על החנוכייה, מקווים שייפול מהתקרה, או ייכנס דרך החלון לפתע איזה סנטה קלאוס ויביא לנו נס (ורצוי שיהיה אכיל).
אבל לא היינו זקוקות לשום סנטה קלאוס, אחותי הגדולה לפתע הרימה את ראשה ואמרה:
" רוצות שנכין סופגניות?"
"כן! ! !" צהלה אחותי הקטנה ומיד קיפצה לכיוון המטבח. קמתי גם אני ופניתי לכיוון המטבח. אחותי הגדולה דווקא פנתה לקומה העליונה בעוד אנחנו מסדרות את כל המצרכים. שלוש המילים:" רוצות" "שנכין" "סופגניות?" הכניסו בנו תקווה ואנרגיות מחודשות, ויחד עם העובדה שגילינו שיש לנו את כל המצרכים הדרושים – לא היו מאושרות מאיתנו!
אחותי הגדולה ירדה אחרי כמה שניות מהקומה העליונה כשהיא לובשת פיג'מה סמרטוטית ועל ראשה שקית ניילון מגוחכת. צחקנו למראה הליצנות שלה, ובעוד היא מכניסה את בוב דילן לתוך מערכת הסטריאו שלנו,היא יישרה את השקית והודתה בפנינו שאין לה שום רצון שלשיער שלה יהיה ריח של טיגון כשהיא חוזרת מחר למכינה שלה.
צחקנו יחדיו ופנינו לכיוון הכיריים.

אני ואחותי הקטנה ערבבנו חומרים, ערכנו השולחן, חילקנו מפיות (הרבה מפיות) ואף פיזרנו על השולחן סירופ מייפל ושוקולד למריחה.
אחותי הגדולה יצקה לתוך סיר מבעבע שמן את הבלילה של הסופגניות, שמיד הפכו להרבה כדורים בגודל של שזיפים – מעוותים עם המון ידיים, רגליים ומחושים אבל עם ריח מדהים.

יחדיו הכנו למעלה משלושים סופגניות מסוגננות (שבגלל לא נראו כמו סופגניות, למעשה) ואת אלו שלא אכלנו, שמרנו על מצע של נייר סופג, בתוך קופסאת פלסטיק. אחותי אמרה שתביא אותן למכינה שלה, מחר. קצת הצטערנו, אני ואחותי הקטנה, הן היו נהדרות למרות שמאוד לא בריאות!

אמנם השעה כבר הייתה אחרי חצות, החנוכייה כילתה נרותיה לאט לאט, אבל עכשיו הבית היה הרבה יותר מואר. טוב, אולי בגלל שהדלקנו את שאר האורות בבית – אבל ללא ספק גם היינו שמחות וטובות לב הרבה יותר. הוו, תודה לאל שאחותי הגדולה הייתה בבית בסוף השבוע ההוא.

לפתע. פתאום. בעוד אנחנו זוללות בהנאה את הסופגניות החייזריות שהכנו, נשמע לפתע דפיקה בדלת. קפצנו שלושתנו ואחותי הקטנה פלטה אפילו צרחה.
אף אחד לא רצתה להתקרב לדלת.
הדפיקה נשמעה שוב. אני ואחותי הגדולה התקרבנו לדלת, ברעד. עינינו פעורות מאימה, ואחותי הקטנה העזה והציצה מהחלון לתוך החושך של הרחוב בחוץ, אך לא ראתה איש.
אחותי הגדולה דחפה אותי לדלת ופקדה עלי לפתוח אותה.
פחדתי מאוד. "מי זה?" שאלתי וקולי הדהד ברחבי הבית. אחותי הקטנה רצה לעבר הבכורה ונדבקה אליה בחיבוק.
לא נשמעה תשובה.
"מי זה בחוץ!?" שאלתי שוב, ולפתע בא לי האומץ וזרקתי יד לעבר הידית.
הדלת נפתחה בבת אחת וצרחות אימים נורו מתוך גרוננו.
חזות של גבר גדול המחזיק דבר מה בידו הבהילה אותנו מאוד.
"יואו! דרור!!! איך הבהלת אותנו!!" אחותי הגדולה עצמה את עיניה אחרי שזיהתה את העומד בפתח.
"היי מצטער! אבל גם אתן הבהלתן אותי!"
דרור, חבר קרוב של אבא, עמד בפתח והחזיק בידו קופסא לבנה.
"מצטער אם הבהלתי אתכן בנות, היי אתן מכינות סופגניות? איזה ריח!"
אחותי הקטנה צחקה ומצאה לנכון לשוב בהקלה לעבר השולחן ולאכול עוד סופגנייה קטנה.
"אתה רוצה לשתות משהו?" שאלה אחותי.
"לא, לא. זה בסדר, רק באתי הנה כדי להביא משהו להורים שלכן. תודה על כך שאבא שלכן תיקן לי את הפרגולה בחצר לפני הגשמים!"
"אין בעד מה!" עניתי, נטלתי מידיו את הקופסא והוא פנה חזרה לדרכו.

אחרי שהדלת נסגרה וננעלה, לא התאפקנו ופתחנו את הקופסא.
פערנו את פינו ואחותי צחקה.
חמש סופגניות עגולות ויפות עם ריבה ואבקת סוכר נחו בתוך הקופסא.
שמנו אותן, מתגלגלות מצחוק בתוך הארון, פינינו את השולחן והתארגנו לקראת השינה.
אך אף אחת לא באמת הצליחה להירדם – אחותי הבכורה וודאי חשבה על שנת השירות שאליה היא חוזרת מחר, אחותי הקטנה וודאי חשבה על הסופגניות שהכנו, וכיצד שאחותי נתנה לה לערבב את הבלילה בקערה. אבל אני חשבתי בגיחוך קל דווקא על "הסנטה קלאוס" המשונה שבא אלינו לקראת הבקשה שכל אחת מאיתנו וודאי ביקשה בליבה.
התהפכתי על הצד, ובחיוך קל חשבתי לעצמי – מה היה קורה אילו הסנטה קלאוס האמיתי של הנוצרים היה מאחר כרוני כזה. הם וודאי היו מקבלים את המתנות שלהם רק לקראת פסח…