סוף העולם השמח כפי שידע העולם העצוב
עוד פעם הוא עובר לידי. הוא והחבורה שלו. מהם בכלל? 5 נערים שמקרקרים אחד סביב השני. ואני? עם דנה. שוב. שוב פעם מדברות על רועי שלה, שהיא מאוהבת בו חודשיים… אני רוצה לומר לה שתעזוב, שזה יעבור לה, אבל אני לא אפגע בה. איף פוגעים בחברה הכי טובה?
והנה עוברות לידנו כרמל וליאור:
"היי דנה יפה שלי" הן מרעיפות עליה, "היי זונה, תמותי" הן מסננות לעברי. ואני? מתעלמת. שוב. הסתכסכנו בחודש שעבר, כשהן התערבו בחיי האהבה שלי. אוף. הן היו חייבות להרוס הכל???
המחשבות שלי נודדות אליו שוב. הוא מכוער מאוד. ג'ו הזה. הוא עלה לארץ בתחילת השנה הזו, ממיאמי. אבל משהו באופי שלו… אופי כמו של כלבלב מתוק. מעצבן, אבל אי אפשר שלו לחשוב שהוא מתוק. רק שאף אחד לא חושב ככה חוץ ממני. אבל אני והוא רבנו. למה אני רבה עם כולם??
אני רוצה ללכת לדבר איתו. אני קמה ומתחילה ללכת, ודנה לצידי.
"מה קרה? לאן הולכים?" היא שואלת. נו עכשיו אני צריכה לחשוב על תירוץ.
"סוד.It's about Almog". אנחנו הולכות מסביב, כד לדבר בשקט " רבנו אתמול. ריב נוראי. הוא אמר שהוא לא רוצה לראות אותי יותר בחיים. נפרדנו. אני חושבת שזה לתמיד." אלמוג הוא חבר שהמצאתי. אני לא יודעת למה. כנראה מצורך בתשומת לב מתמדת.המצאתי שהוא חולה סרטן. היא ממשיכה לשאול על הריב ואני ממשיכה להמציא שקרים. יופי של חברה אני. למופת ולדוגמא. אנחנו מתקדמות אל עבר ג'ו והחבורה שלו, והם מתכוננים עם ההעלבות כלפיי. דנה מתכוננת להגיד משהו מתוחכם, או לעשות פרצוף, או השד יודע מה, אבל אני לא יכולה. לא עוד.
אני עוצרת אותה בפתאומיות:
"אני חייבת לספר לך משהו. אבל זה סוד. הסוד הכי סודי בעולם. אנחנו חברות הכי טובות לדעתך? אני יכולה לסמוך עלייך?" אני פשוט לא מצליחה לעצור בעצמי, למרות שכל הנורות מהבהבות.
"כן נו ברור. יאאלה שפכי מה קרה???" היא שואלת, ונעשית מודאגת כמעט כמוני.
"זה על ג'ו. זוכרת מה שסיפרתי לך על למה רבנו? על איך שהוא נהפך לדפוק מגעיל? טוב, זה לא הכל," הם התקדמו לעברנו. למה?! "בטיול שנתי, כשידברנו אני הוא ואורי על מי מהם יהיה החבר של עדי?טוב, אחרי זה יצאנו לטיול שלושתנו, ואורי הלך להביא סווטשרט, אז אני וג'ו התחלנו להתנשק. אני לא יודעת למה, זה פשוט קרה-" "מה?!?!? את רצינית???" היא הסתכלה עליי בפה פעור "כן, אבל רגע," הם היום ממש קרובים, עוד מעט הם ישמעו… " טוב פחות או יותר עשינו את זה, ואורי הגיע באמצע, ואז גילינו שהוא היה שם איזה 5 דקות ופשוט לא האמין שאנחנו עושים את זה. ואז הוא וג'ו הלכו מכות, ממש. ובזמן שג'ו היה חצי מעולף אורי הגיע והתחיל לנשק אותי גם! ואני כמו איזו זונה פשוט זרמתי….. אחרי זה נתתי לשניהם סטירה וברחתי לחדר….." "אומייגוד את משקרת!! יא חתיכת שקרנית!!!! זה פשוט לא קרה!" "זה כן נו דנה! את לא מאמינה לי?! אבל שלא תעזי להוציא מילה!".
ואז הם הגיעו. כשדנה מסתכלת עליי בפה פעור ואני מסמנת לה לשתוק. הם קצת מבולבלים, אבל ג'ו לעולם לא יפספס הזדמנות לפגוע בי…..
"What i see here? the biggest slut and her friend… Why aren't dead already?!"
נתתי לו סטירה, והוא החזיר לי, אבל פחות כואב.
ואז דנה אמרה לי משפט שלעולם לא אשכח:" כן, למה את לא מתה? את מבינה שאת בת 13 כשאת הולכת ומזדיינת עם כל אחד?! ועוד איתו???? אני לא מאמינה עלייך. לאא, בעצם, אני כבר לא מכירה אותך. אני לא יודעת מי את כבר….. אבל אני לא רוצה לדעת. זה לא מעניין אותי. הלוואי שתלכי להתאבד!".
***
ואז נשארתי לבד. צלצול כבר היה. לא נשארו תלמידים. פשוט בכיתי שם. יובל, ילדה מהכיתה שלי שיצאה לחפש אותי, קראה לי פנימה, לכיתה. לא הגבתי. אחרי 10 דקות דיקלה המחנכת שלי הגיעה. כל מה שהצלחתי ללחוש היה " אני ידעתי שאני צריכה אותם… למה אף אחד לא מבין שאני צריכה אותם??".אחרי 5 דקות ילדים מהכיתה התחילו להגיע. גם הדס הרכזת הגיעה. אבל לא חשבתי עליהם. לא הסתכלתי, בקושי הבחנתי בהם. כל מה שהצלחתי לחשוב, הייתה אותה מחשבה שאני חושבת מתחילת השנה.
אני רוצה, לא, צריכה כדורים נגד דיכאון (מייצבי מצב רוח). אני פשוט לא מסוגלת להתמודד בלעדיהם. אני יודעת שהערעור הנפשי המוחלט שלי יתאזן באיזשהו שלב. אבל זה יקרה מאוחר מדי. אבל איך אני יכולה להגיד למישהו?
הבנתי שיש רק אפשרות אחת: אני חייבת לספר לאמא. אמא, הפסיכולוגית בעלת התואר השלישי תדע לעזור. היא בטוח תבין. אבל… אם לא?
אז כבר יהיה סוף העולם השמח כפי שידע העולם העצוב.
תגובות (0)