סודות.

אני שומרת סוד.
אני שומרת סוד גדול בתוכי.
סוד שמעולם לא היה שלי.
סוד עצום וכמוס שלא נוגע לי.
למה בחרו דווקא בי?
בכל יום הרצון לחשוף רק מתגבר.
בכל יום עייפה ומיואשת מלנסות ולהסתיר את חלק הפאזל החסר.
את הסוד האיום והנורא,
שבעצם לגיטימי ונפלא.
מתעבת אני לשמור סודות.
נותנת לחברותיי האחרות מפריווילגיה זו להנות.
לא מצטיינת באומנות הזו בכלל.
לא יכולה להכיל בתוכי רז שבמקרה מפיו של אחר זחל.
איני מצליחה להבין למה את סודי הגדול אני שומרת בגבורה,
בזמן שאת סודו של אחר עלולה לחשוף במהרה.
ואולי זו הסיבה, תהיתי ביני לבין עצמי;
כל כולי מלאה עד אפס מקום בסודי שלי, שלא מעז ואפילו לרגע קט,
לפנות מעט מקום לחבריו האחרים למשחק.
לכן אמרתי תודה, שלום, וסליחה;
לא מעוניינת לשמור את דברי הסתר שלך – יודעת שלא אעמוד במשימה בהצלחה.
אז אנא קח אותו ממני, קח אותו בחזרה.
תן אותו למשמרת לאדם שלא יהרוס במו ידיו את מה שנזרע.