סוגר לבי

אני רוצה לנסוק גבוהה לשחקים, זה רצון שאינו מובן לשאר האנשים שמסביבי.
אני מנסה להבין למה אני רוצה לעוף לשחקים והמסקנה שלי היא חופש!
חופש מכל אותם האנשים שרק רוצים למצוץ אותי עד תום, עד שלא נותר דבר ונשארת רק קליפה חלולה.
חופש מההתמכרויות למיניהם, לא רוצה שיחסמו משהו. רוצה לא לפחד, לא להתבייש ממי שאני ולהיפתח רק בפני אנשים זרים שלא אראה לעולם והם לא אותי.
אני רוצה לצעוק! גם אני כאן! גם אני קיימת!
יש לי את היתרונות שלי והמגרעות שלי ואני כמו כל אדם אחר!
אני רוצה להרגיש משהו מיוחד, לא להיות מאוהבת רק בשמיים.
כל כך שקטים,תמיד מוכנים לעזור לי, לשמועה אותי ולהקשיב.
כאשר אני כותבת את המילים האלו אני פותחת את סוגר לבי, משהו שרק מעטים זוכים לראות אך מסיבה כלשהי אני מרגישה בטוחה בחסות הדמות הזו.
לפעמים אני מרגישה שאני מורכבת בכמה אנשים, כאילו יש יותר מידי נשמות ומעט מידי גופות אז דחסו כמה נשמות בתוך גוף אחד, זה מתבטא בכך שיש לי כמה דעות וזוויות על הרבה דברים. אני נוטה להסתכל על דברים מכמה כיוונים שונים ולנסות לנתח דברים שלא מובנים מכמה זוויות חקירה. לא מתביישת לשאול אך מתביישת להתבטא בפומבי.
כשאני בוכה אני בוכה בשקט, שונאת שמרחמים עליי ומגיבה על זה בכעס פתאומי.
כשאני שמחה אז זה מתבטא בחיוך או בהיבט אחר של שפת הגוף, כנראה הורגלתי לשמור על עצמי אבל כאן אני כמעט ולא יכולה להיפגע אז אני כנראה מרשה לעצמי לספר על עצמי ומקווה שרק הפעם תמשיכו הלאה, סיפורים שבאים מהלב ולא מגיבים זה די פוגע בי אבל אני לא מתלוננת!
אז זו אני, אם תגיבו בסדר אם לא גם בסדר בחירה שלכם.