סבתא, רק רציתי להגיד לך שזהו מכתב פרידה[ סיפור אמיתי- אשמח להתייחסות..]
שלום, שלום לך סבתא.
זאת אני, הנכדה שלך.
את כבר לא זוכרת אותי בערך שלוש שנים.
אבל בכל זאת את מרגישה אליי קרבה כלשהי,
טוב ככה זה נראה כשאת מביטה בי בעיניים תוהות.
את יודעת, סבתא, זה אירוני. אני ואת דיברנו לפני כמה שנים,כשהייתי בערך בת 9 ממש בתחילת המחלה שלך, אמרתי לך שאני רוצה למות לפינך כי אני לא יודעת מה אני הולכת לעשות כאן בלעדייך, בעולם שכולו רע, בעולם שאין בו יותר תמימות, שאין בו יופי טבעי, שיש בו צביעות ומלחמות. והייתי אז רק בת תשע!!. אז מה דעתי היום? חזקה יותר. סבתא, אני לא מאמינה שעכשיו זה סופי, ואת הולכת ממני.
ואני רק שואלת את עצמי למה את?, למה בן אדם שתרם כל כך לחיים, לכולם ? למה לבן אדם שנתן מעצמו יותר מאשר קיבל?, וזה לא שרצית תמורות למען החום שלך. למה לבן אדם כמוך שחיי למען לעזור לאחרים ? למה ? למה העולם, עם דגש על העולם, ולא אלוהים, לוקח רק את הטובים שבנו? יותר נכון, למה בדרך כואבת כל כך? הרי גם הרעים וגם הטובים ימותו בסוף, ועל כולם אותו גזר דין, אבל למה את חייבת לסבול כל כך בדרך שלך למקום אחר? למה בנוסף למחלה הארורה הזאת שגורמת לך לשכוח מי את, את צריכה לסבול גם פיזית? למה ? מה עשית רע בעולם הזה? העולם רק התאכזר עלייך, ואת עדיין הגבת לו בחיוך, ובלחימה, סבתא את איבדת כל כך הרבה דברים בחיים האלו, ואני רואה אותך בגילי, נלחמת, ואני מסתכלת אליי, ואני פשוט מתביישת בעצמי שאני לא כמוך. שאני לא לוחמת כמוך.
סבתא, ביום שישי אני הולכת להיפרד ממך, בבית חולים, הרופא השאיר לך פחות משבועיים לחיות. אני לא רק הולכת להיפרד ממך, אני הולכת להיפרד מחלק ענקי מעצמי. כי סבתא, את בנית אותי.
כשגרתי אצלך, החשבתי אותך לאימא שנייה, וכשאמרו לי שיש לך מחלה, ושאסור לי לגור אצלך, אני סירבתי להאמין לזה, אבל ראיתי הכל, את שלב ההכחשה, ואת השכחה של הדברים הקרובים, ואת השכחה של שמות, ואת השלב שלא זכרת מה עשית אז עשית אותו דבר עשרות פעמים, ואת של האלימות, שרדתי הכל, אבל את השלב הזה, שלב המוות, אני לא בטוחה שאוכל לשרוד.
סבתא, רק רציתי להגיד לך, שזה מכתב פרידה. אני יודעת שאף פעם לא תוכלי לקרוא אותו, כי את מורדמת. אבל זה לא משנה לי. כי אני יודעת שעמוק במוח שלך, יש לך שמץ של זיכרון שצועק לצאת.
ועוד דבר אחד סבתא, תודה על שנים מדהימות שהענקת לי בהם אין ספור חיוכים.
את לא מתארת לעצמך כמה קשה לי, כמה אני בוכה, וכמה אני הולכת להתגעגע, אבל אני אנסה לנהוג כמוך, אני אנסה להיות לוחמת.
תודה על הכל,
אוהבת, נכדתך.
תגובות (4)
מסכנוננת שלי! סיפור יפיפה ואני מסמנת 5 אבל בבקשה אל תתיאשי!
אני לא מדרג את זה כי 5 פשוט לא מספיק במקרה הזה
אני בוכה עכשיו. אני מזדהה בערך עם המצב שלך. גם לי יש סבתא בבית חולים, אבל לא מסיבות של שכחה, יש לה ספיחת מים חמורה בריאות ועוד כל מיני דברים שהעדפתי לא לדעת. אבל היא שוכחת לפעמים, אם היא אכלה משהו, אם הבן שלה (דוד שלי) בא לבקר אותה ודברים כאלו. אני תמיד חושבת לעצמי: "מה יהיה אם יגידו שזהו, שיש לה עוד ימים ספורים לחיות? איך אני בכלל יעקל את זה? אני לא חשבתי שיכול להיות עולם בלי שהיא תהיה בו." בסך הכל אני אומרת לעצמי שהיא מגיעה למקום טוב יותר, גם ממה שהיה לה, הריתוק למיטה, המון תרופות וצינורות שתקועים בכל מקום בגוף, וגם מהעולם האכזר ומלא המלחמות, כי מגיע לה להגיע למקום טוב יותר, ואני יודעת שהיא תגיע אליו. אני מציעה לך לחשוב על הסבל שהיא עברה (אם היא עברה, אני לא יודעת כלום) ולהחליט בעצמך אם החיים שמעבר או החיים הנוכחיים הם הטובים יותר בשבילה. אני מקווה שעזרתי, למרות שנראה לי שלא, פשוט חפרתי וחפרתי וחפרתי. פשוט… אני מצטערת בשבילך ואני מקווה שלא תדעי עוד צער :(
אני מאוד מצטערת על מה שעברת, אני לא איבדתי אף אחד אבל אני יכולה לתאר לעצמי את תחושות הכאב, הצער ואת העובדה שמשהוא הלך, ולעולם לא חזר וגם לא יחזור. אבל את צריכה לנשות להיות חזקה ולא לוותר גם כשהמצב כשה, אני יודעת שזה קשה ולפעמים בלתי אפשרי ואולי באמת אני דורשת ממך יותר מידי, אבל זה נכון. יש הרבה אנשים בעולם שהם כמו מתנה, מתנה מאלוהים, מתנות לא לוקחים, לכן בכי נישפך אבל צריך לנשות להמשיך גם כשהמצב קשה כי סבתא שלך… לא היתה רוצה שתבכי אליה… ובזה אני בטוחה.