סבתא כאתון

סבתא כתון
פירוש השם "כתון" הו גברת נכבדה או ליידי. היא גרה עמנו ברוב השנים. גם לבצרה, העיר הדרומית הגיעה בעקבותינו. אימא לא חיבבה אותה במיוחד ועל זה התעוררו בעיות ומיד מעם גם מריבות וויכוחים קולניים. אני מאוד אהבתי את סבתא כתון ואת הסיפורים שהיא מספרת. בלילות הקיץ החמים, כשכל האנשים ישנו על הגגות, סבתה כחון היתה יושבת על מחצלת גדולה וישבנו, אנו הילדים, סביבה ושמענו את הסיפורים הנפלאים. היא סיפרה אודות ההרפתקאות שעברה, ועל הרכיבה על פרדות וחמורים בהרים המושלגים של פרס בחיפושיה אחר משפחתה, משפחת נמרדי, ואחר בעלה שנעלם לה. כשהתעורר ריב בין אימא לבין סבתא אני הייתי לצדה של הסבתא, שישבה בפינה נעלבת, הייתי מחבק אותה והיא היתה אומרת לי בקול רם כדי שאימא תשמע ותתרגז: "אתה ילד טוב, כמו אביך ….חבל שאימא שלך לא כמוך". אז אימא הייתה באה ומשכת אותי מחיקה של הסבתא.

סבתא היתה אישה נמוכה וקטנת גוף, בעלת עיניים קטנות השוקעות עמוק בתוך פניה, אך היה לה מרץ רב…מרץ של נערה צעירה ונמרצת . היו לה צמות ארוכות אותם הקפידה לשזור ולטפח. שעות רבות טפלה בצמות ההקפידה על צביעת השיער ב"חינא" כך נראו לה תמיד שעורת אדומות ויפות. על ראשה היתה קושרת את ה"שקצה", מטפחת ראש צבעונית, או לבנה שכיסתה את כל השערות ואת הצמות.
סבתא חתום היתה שתלטנית ונמרצת,בניגוד לבעלה, סבא ציון שהיה איש פשוט, שקט ונחבא אל הכלים. בשלב מסוים לא היה יכול לסבול את הרודנות של אשתו והוא ברח….חדשים חיפשה אותו ללא תוצאה…הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה….כעבור שנה קיבלה בדואר את הגט. התברר שהוא ברח לקהיר במצרים…לימים אבא נדע לחפש אותו ומצא אותו, כשהוא נשוי לאישה יהודיה מצרית. אבא ביקש ממנו לחזור הביתה והוא ענה: "אחזור כשחתון תמות" חתון לא מתה, וסבא ציון נשאר במצרים.
בעל נוסף הי לסבתא חתון…משה דבורה שמו…ממנו ילדה את דוד מורד…גם משה דבורה לא החזיק מעמד וברח לה לאי-שם ולא נמצא באף מקום.
סבתא חתון נאלצה לפרנס את עצמה ואת שני ילדיה ונאלצה לעסוק בכל מיני עיסוקים: בין היתר התפרנסה כמגידת עתידות. היא טענה שיש לה כוחות על טבעיים וכי היא יכולה ליצור קשר עם רוחות ושדים ומלאכים המראים לה את עתיד ומדריכים אותו כיצד לטפל בכל מקרה ומקרה. וזה היה נעשה כך:
היתה שופכת מים על האדמה ומורחת את הבוץ שנוצר, על הפנים של המטופל. לוחשת לחישות שאיש לא הבין את פשרם: היא הייתה אומרת שזו היא שפתם של השדים והרוחות.

נהגה לשבת בפינת השוק ההומה, לבושה בבגדים לבנים מראש ועד כך רגל. על הראש היתה קשורה "שקצ'ה" המפורסמת. העבייה השחורה עוטפת את גופה. רק עיניה היו גלויות. המוסלמים כיבדו אותה וחשבו שהיא "חג'ייה" אחת שהייתה במכה הקדושה וכולם נשיקו את ידיה וקראו לה "חג'ייה" וביקשו מזור לתחלואיהם. יא היתה מורחת להם את הבוץ על הפנים, לוחשת לחישות מסתוריות שאיש לא הבין…ששקו לראשה ושילמו לה במיטב כספם. היתה חוזרת הבית, קורנת מאושר, כשהיא סופרת את הכסף ואמרת" הטיפשים חשבו שאני מרפאת אותם ואני בסך הכל קיללתי אותם ואת הנביא מוחמד".

היא הגיעה ארצה בשנות החמישים יחד עם הדוד מורד וגרה עמו במחנה ישראל, ליד לוד. פעם אחת הלכה למכולת כדי לקנות אורז. החנווני אמר לה: "אין לי אורז…אבל יש לי כוס כוס". היא הבינה שהוא רוצה להתחיל עמה וכי הוא אומר מילים קשות, התנפלה עליו בצעקות ובקללות והשליכה לעבו
ר כל אשר בה לידה. לא הועילו לה ההסברים שכוס כוס הוא מאכל.