סבתא אהובה שלי

אני חושבת שלמרות כל מה שכתבתי, רק עכשיו הבנתי ועיכלתי את העובדה הנוראה שלעולם לא אראה שוב את סבתא.
אף אחת מהן, לא את סבתא האמיתית,
סבתא של פעם ששיחקה איתי סבתא בישלה דייסה, זו שכשלא הצלחתי להרדם כשישנו אצל סבא וסבתא ואחותי כבר נרדמה ישבה איתי ואכלנו ענבים ואגוזי מלך.
גם לא זו שהייתה הולכת איתי לגינת פינסקר למגלשה הזו עם הגלגלים שכה אהבתי, סבתא החכמה והרהוטה, הידענית והטובה.
אני גם לא אראה את סבתא ההרוסה, סבתא של הדימנציה, הקליפה של סבתא.
אבל גם לקליפה, היה המבט החכם בעיניים, כשהבטתי לה בעיניים היפות האלו ואמרתי ׳נכון׳ ו׳כן׳ ו׳אהאה׳, מעמידה פנים בשבילה שאני מבינה את מה שהיא אומרת, לפעמים אפילו הבנתי למה התכוונה.
סבתא, אני כותבת את זה ובוכה, אני מתאימה לגשם שבחוץ, בחוץ גשם, בפנים אני בוכה.
סבתא אני אוהבת אותך, את העיניים הטובות שלך, את החיוך האוהב שלך, הזיכרון שלך בכפפות הגומי הורודות והצהובות כשהיית מכינה כלים, היו לך ידיים עדינות כל כך.
אני אוהבת אותך סבתא, תמיד אוהב, גם אם אני לא פוגשת אותך כבר, גם אם את לא זוכרת מי אני, אני אוהבת אותך.
אני תמיד אוהב אותך. תמיד תמיד.