סבי

כשהייתי ילד קטן, לא הייתי מוכן ללכת לישון בלי שסבי היה מקריא לי סיפור לפני שינה.

באותה התקופה סבי וסבתי גרו במרחק של פחות משלוש דקות הליכה מבית הורי ומבחינתי, הבית האמיתי שלי היה שם, איתם.

טקס השינה היה טקס קבוע שבמוחי נראה שנערך במשך שנים, למרות שבטח במציאות כפי שאני רואה אותה היום הזה הוא לא היה יותר משנה, אולי שנתיים, אבל מי יודע, אולי באמת מדובר בתקופה ארוכה יותר.

סבי וסבתי היו מכינים אורז בחלב, אותו היינו אוכלים לפני
השינה, ואז היה סבי לוקח אותי בידי מכניס אותי מתחת לשמיכה ויושב לצידי במיטה ובעברית קלוקלת היה מקריא מילים מספרי ילדים מניאטורים, להם קראנו ״הספר הקטן״.

כל אחד מהם היה קצר, פשוט, ללא יותר מידי בשר ותוכן, אבל איכשהו לי היה נדמה שמדוברת בעלילה עמוקה והייתי כמרחף כשהייתי שומע את אותם הסיפורים.

לא הפריע לי העובדה שהוא בקושי דיבר עברית, למעשה אני לא זוכר שאי פעם הדבר ניתק אותי מהטראנס שאחז בי באותן השעות.
אולי הוא קרא את אותם המילים, אולי הוא מלמל מילים שבכלל לא הביאו משמעות, אני לא באמת זוכר או יודע, אבל זה לא באמת משנה.
סבי דיבר שפה אותה אני הבנתי במלואה ובאופן שוטף וזה כל מה שהיה חשוב לי.

כשהסיפור היה נגמר, הוא היה מכבה את האור ומחבר לשקע החשמל מנורת לילה קטנה, מלבנית ואדמדמה ענברית ובה ציור של כלבלב קטן מוציא את לשונו.
גם לאותה המנורה היה שם, שמה היה ״הטלבזיה הקטנה״.

אני זוכר איך שהיינו בוהים בה כאילו מדובר בתמונה שאכן זזה אבל היה מדובר בתמונה סטאטית.

באור הקלוש סבי היה אומר לילה טוב, נותן לי נשיקה ואני הייתי מבקש שיחכה עד שארדם.
הייתי מחבק אותו כשידי על צווארו ונרדם.

גם באותם הימים בהם הייתי ילד, אני זוכר שהיו ימים ״קשים״ ימים שפחדתי ללכת לגן, או שמשהו עצוב קרה לי, אבל בחיי שלא זכורים לי לילות ללא שינה.
לא זכורים מחשבות שהטרידו את מנוחתי, חוסר וודאות או דאגות מיותרות, אלו הגיעו מאוחר יותר, שנים קצרות אחרי, שטקס השינה הסתיים והחלפתי את אותו הרוגע והרגשת השלמות בהליך איטי ובלתי נמנע של התבגרות.

סבי היה ונותר דמות אהובה בחיי, הוא היה כזה עד גיל 30 לערך בו הוא הלך בדרך כל בשר.

לעיתים אני מנסה לחשוב אם אותם הרגעים של חוסר מנוחה התגברו כשהוא הלך לו לעולם שכולו טוב. נראה שככל שהוא התרחק יותר כך חוסר הוודאות גדל בחיי, העוגן שהיה לי בחיי כאילו נעלם.

אולי זה דרכו של עולם, אולי גם אני אהיה מתישהו בחיים אלו רגע או אפילו תקופה קצרה בחייו של מישהו אחר. רגע שבו הוא יזכר באחד מאותם לילות נטולי שינה ובהם יוכל יוכל לומר לעצמו ״מעולם לא הרגשתי יותר שלם אז״.

אולי לא.

אני יודע רק דבר אחד לבטח. אם הייתי יכול, הייתי חוזר רק ללילה אחד, לאותו הזמן, אותה העיר, אותה השכונה, אותו הבית ואותה השעה. אוכל בשקט ובחיוך אורז רך שבושל בחלב, זוחל למיטה, שומע סיפור קצר מספר קטן במילים שאולי הביאו הגיון אך ורק בשבילי, מדליק את אותה
הטלבזיה הקטנה שהפיצה את אותו האור הענברי ומחבק את צווארו של האדם שהיה ותמיד יהיה החבר הכי טוב שלי והאדם שהכי אהבתי אי פעם, וכאילו בדרך קסם נרדם.
ללא מחשבות מיותרות, ללא סיבוכים ותהיות, פשוט מאושר.

אולי יום אחד נפגש שוב ואם כן, אני יודע בדיוק מה אבקש ממנו.