סבא היקר- מכתב לסבי ז"ל

סבא היקר,
לאחרונה לכתוב לך מרגיש לי קצת מוזר, קצת לא מוכר.
כמו לכתוב מכתב לאדם זר.
שלוש עשרה שנים עפו להן ככה מהר, צריך למהר, להספיק הכל לפני שניגמר.
הרי גם אנחנו ניגמר, כמוך, כמו כולם.
זה הטבע, זו היא דרכו של העולם.
האמנם?
אני רק מייחלת לרגע שקט לעצמי, כי כל הרעש שמסביב אותי מצמיא.
אני צמאה לידע, לאהבה. לביטחון ולרגע של שלווה.
צמאה אלייך, אל נפשך. שנלקחה מגופך.
בדיוק כמו שנלקחה ממני, היא נלקחה גם ממך.
נשמה? האם אני מאמינה בנשמה?
כבר לא בטוחה.
אבל כרגע אני רק יודעת שאתה קבור באדמה.
נעים לחשוב על 'מה אם?'.
נעים להאמין שאתה איתנו בפנים.
נעים לחשוב שאתה מקשיב.
נעים.
כל אחד יתמודד עם אובדן בחייו. סבא, דודה, חבר. אולי (חס וחלילה) הוריו.
לא כיף לאבד, אבל נעים לאהוב.
לא כיף להתמודד, אבל נעים לי לכתוב.
כי כל אחד צריך אדם קרוב.
זה קשה לי.. אתה לא כאן יותר.
לפעמים זה מרגיש כאילו צריך לוותר.
להגיד יפה 'היה שלום, חבר' וללכת למקום אחר.
אבל לא. החיים ממשיכים. העולם לא יעצור בשבילנו, כדי שנוכל להתאבל על יקירינו.
רבים חושבים שאבל הוא משהו שחולף ונגמר.
אולי זה נכון.. לעיתים רחוקות, כשהאדם זר.
אבל אתה סבא, לא זר.
עם כל מילה ומילה אתה מרגיש לי יותר מוכר.
אולי זאת הדרך שלי להתחבר אלייך מחדש? כי הרי אתה כבר באפר.
כן, אולי זאת רק אני שמתנתקת מהעולם, כדי להתמודד עם הדברים.
אבל אני מבטיחה לנסות סבא, אני מבטיחה.
אני יודעת שזה חשוב ללמוד להתמודד, להשלים.
אני יודעת שזה מאוד חשוב,
גם לדעת להתמודד עם אובדן של אהוב.