נשבר הזין.

אבד והתפרק לרסיסי זכוכית קטנים החלק ההוא שמוכן לחיות ותו לא. שמוכן לחיות עבור הכתיבה, ולא עבור האהבה. שחי כדי למות ולהתמוסס על המדרכה או על הר החרמון, ביום חורף שמשי. אני לא יודעת אם אני כותבת עבורך או עבורם. תראי, את ליווית אותי מאז הייתי קטנה והענקת לי את היכולת להעניק לעצמי את המשמעות שבמילים. ועתה המשמעות הזאת עוטה צורה של אנשים ומקומות, ובילויים ושיחות מרתקות על אלוהים והיעדר האלוהים ועל חוסר היכולת שלי להכריע בין שני צידי הכף. ואת תמיד מרחפת בתודעתי, דבר המדכא אותי וגורם לי לחשוב – כמה עצוב שאיני מסוגלת לכתוב. והמחשבה הזאת לא צצה מחלל ריק, היא נשתלה בראשי, אני משערת – בעקבות תחרות הכתיבה. תחרות זו הייתה כולה עניין של אינטרסים. אני טיפשה, הייתי טיפשה, על כך שאני בוטחת במישהו מלבדי, וחושבת שכל מה שאגיד יביא אחריו שבחים. אין זו למעשה אלא מחשבת שווא, הזית נעורים שהיא מרדף אחר משמעות. חיפוש אחר כבוד, ואובדן הכבוד העצמי. הכל מתחיל במשפחה. וממשיך, וזולג, והופך להיות זפת שחורה ודביקה שמשפיעה על צורות חשיבה ופעולה. אני מתגאה בעצמי, משום שכוח רצון מעולם לא חסר לי וגם הוכיח לי שיש בידיי את הכוח לעשות הכל. ה-כ-ל. ואיני מרגישה דבר פרט לבוז עצמי על כך שאינני מנצלת יכולת זו בזמן האחרון, מתפלשת בבריכת הזפת הזו ומורחת את החומר השחור על הפנים שלי, על הגוף העירום, הכואב שלי. משחיתה אותו כפי שהשחתתי את כל חלומותי. שואלת יותר מדי שאלות על הדברים המופשטים ולא באמת עושה שום-דבר מיוחד. כתבתי את מה שעלולה להיות פסגת חיי היצירתיים, ועכשיו איני אלא מרגישה ריקה. מכל. היכן המחמאות האלה שהובטחו לי?! מדוע כל כך בודד לשבת בפסגה, להביט מטה, ולרצות לקפוץ בחזרה למטה?
בחרתי לי מורה דרך חדש, שלא ראוי כלל להיקרא מנטור בגלל שגם הוא מושחת, מניעים אותו שבחים ורדיפה אחר ההצלחה. אנחנו זהים מכדי שאחד מאיתנו יוביל את השני. איני רואה אותו כמי שיוכל להוביל אותי למסע עליית הרגל, מסע הצלב של הכתיבה, איני רואה אותו כמי שיבין מה גורם לי לצער או לשמחה, לצערי אני חושבת שלא אכפת לו. ואולי אני טועה והולכת יד ביד עם פחדים בדיוניים, אבל אכן ישנו מורה דרך אחר שמתייחס לנושאים אלו ברצינות… שמסתכל על הכתיבה ועל הספרות כפי שצליין מביט השכם בבוקר על השמש שזורחת ומנצנצת על כיפת הזהב בירושלים. מורה זה *אינו* ציניקן שכבר בלע לפני שנים רבות את רעל היגון ונתן לזה להשתלט עליו. והכל מוביל בסופו של דבר להתחלה. ההתחלה שהיא ספרות, ההתחלה שהיא כתיבה, ההתחלה שהיא תסכול האהבה? אני מרגישה מזויפת ולא יודעת כלום. "ברגע שניסיתי להסיר את המסיכה מפניי… גיליתי שהיא דבוקה אליי." אין מי שיכול לתאר יותר זאת יותר טוב מהאהוב המת פרננדו פסואה. אין טעם לכתוב כי הכל כבר נכתב ומה שלא נכתב נאמר בין אנשים, בעל פה, והכתיבה למעשה לא מיטיבה לתאר את המציאות אלא רק מאפיינת אותה. אני לא יודעת היכן כיסופי הכתיבה שהוציאו אותי מדעתי? תוהה מדי לילה, עודי קוראת ספרים ויוצרים ומחברים שקורעים את הרגש שלי לגזרים, מה הניע אותם לכתוב, מדוע הם התמידו? האם לא הרגישו את התסכול המתמשך הזה, צירי לידה ממשיים של הרצון לכתוב וחוסר היכולת לבצע? והאם אף פעם לא הרגישו שהם מעמידים פנים כשהם כותבים, או מסבירים על הכתיבה, או בכלל זזים נושמים וקיימים? מה תפקידו של הסופר בעולם חוץ מלתאר ולתת שמות וצבעים למצבים מוכרים, להציג אותם דרך ראות עיניו? מה הטעם בכל זה אם בכל זאת בסופו של דבר הוא ימות ואיתו גם משמעות היצירה?! ומדוע אנשים צעירים כמוני, מנסים להתמודד עם כל השאלות האלה, מדוע הם מוציאם את עצמם לא מסוגלים לומר מילה אחת ויחידה בקול ששייך להם?! למה צריך להעמיד פנים, הו! למה? איוואן העמיד פנים, פרסקוביה העמידה, פרננדו העמיד וגם דנטה, והומרוס שהקריב את עצמו על מזבח הכתיבה ואמנם הוא חי לעד… אבל מה טעם בכל זה? אמר לי מכר טוב: "אם אני צודק, וישו באמת היה המשיח, אני מנצח ואת מפסידה. אני זוכה לחיי נצח, ואת לא… ואם את צודקת, ואלוהים אינו קיים, שנינו מפסידים." ואני שאלתי את עצמי, ואותו, למה לחשוב במונחים של מפסיד או מנצח? הנצח והכלום הם אחד. אם יש כיסא – אשרי אפשר לתאר אותו. ואם אין כיסא – הרי אפשר להמציא אחד! לומר, אני רואה כאן כיסא! גם אם הוא איננו. או לחילופין, עמד כאן לפני חמש דקות כיסא. כיסא הוא עדיין כיסא, בין אם הוא קיים ובין אם לא. ואני כבר מתבלבלת חודשים ארוכים בסוגיות ומחשבות חסרות טעם, וכולם אובדי עצות כמוני (אולי פחות ממני, משום שאני מעלה את הדברים על הכתב ונזכרת בהם כל פעם שאני פותחת אותם) ואני לא יודעת מה לעשות עם כל אותן מחמאות ומחזרים ומחזרות שרוצים לאהוב אותי, ואני שואלת אותם ושואלת את עצמי, כמו שאינספור דורות לפניי ואחריי שואלים ויישאלו – מה זאת אהבה?! כפי שתיאר אותה בורחס – "זוהי האהבה. יהיה עליי להסתתר או להימלט. צומחות חומות הכלא שלה, כבחלום נורא… המסיכה היפייפיה השתנתה, אבל כתמיד היא היחידה. מה יועילו לי קמעותי," הוא זועק, "העיסוק במילים ובכתיבה, הלמדנות העמומה, לימוד המילים שהשתמש בהן הצפון המחוספס כדי לשיר את ימיו ואת חרבותיו, הידידות השלווה, מסדרונות הספריה, הדברים הרגילים…" כולם מתארים זאת באופן יפה. נקי. כואב. "זוהי, אני כבר יודע זאת, האהבה: הכמיהה וההקלה שבשמיעת קולך, ההמתנה והזיכרון, הזוועה שבחיים ברצף הסדרתי." הזוועה שבחיים ברצף הסדרתי! אני מרגישה שאין בי צורך, באמת. אני רק רוצה לחוות אהבה זו, להפסיק לקבל אותה ולשם שינוי גם לתת אותה. ואני מעניקה לאנשים משמעות שאני לא מתכוונת בכלל להעניק, ואני לא רוצה לחייך אל זו שאהבה אותי (לכאורה) ואל זה שכותב לי כל בוקר בוקר טוב (לכאורה), ואל ההוא שהתחיל איתי בארומה (לכאורה) ואמר אולי תלווי אותי לבית הסטונדט?! שום דבר לא אמיתי. אני מתגעגעת לכיסופי הכתיבה, לכיסופי האהבה. אבל אני לא נכספת לכלום, חוץ מלהבין שאני עוד אתן ואקבל והכל מגיע בזמנו. ואין לי דרך אלא להביע את התסכול בדרכים דרמטיות, אובר-דרמטיות, אנחות ומבטים רוויי ייסורים והיגון שבלילות הארוכים והקרים, בהייה חסרת תכלית אל עבר הנוף המזוהם של מפעלי חיפה, אל הארובה הירוקה והארובה הסגולה שמוארות בכל הלילות ומסתכלות עליי בשתיקה. דוממות. בוחנות ומהוות תזכורת יומיומית לכך שאין לי אפשרות להעלים אותן, או את עצמי. ואני בוהה בהן ולפעמים לוחשת – מה הייתי נותנת כדי להתחלף איתכן! ואני פרננדו וחיים גורי וש.ר.ב, צירוף מקרי ומבדר של טעויות ותשוקות שהתפספס, מחלה שמתפתחת ונרקבת מדי יום, עם כל זריחה. כל יום משהו נרקב ומת אצלי בפנים, ואני לא מסוגלת לקלף מעליי את העור שלי כדי ישירות לטפל בבעיה כי אפשר רק להתעלם ממנה. שותה כוס יין, משתגעת לפעמים ברגעים כאלה של גילוי עצמי. נכספת לכוסית, אולי לבקבוק, ולנשיקה ולמגע הגופני שמעולם לא קיבלתי, המגע הזה שלנצח אערוג אליו. צעקה עולה כמו קבס אל הגרון, מתגלגלת לאיטה אל עבר יציאת חלל הלוע ומאיימת להתפרץ כמו גידול ממאיר אבל נשארת צעקה שבולעים בגלל חוזק הלסת. איזו יופי של לסת, תחזיק את האימה הכואבת ביותר בפנים. מלתעות אלה לפעמים מתירות לסודות אפלים להישפך, אבל לעולם לא נותנות לצעקה להתגלגל ולהתנפץ ולהישבר על כל מי שיעמוד בדרכה. אלו הם כל אותם אנשים סביבי, שאוהבים (לכאורה!) אותי. אלו שמאמינים שהם אוהבים. אין לי מה לעשות עם הקיום והסבל של אף אחד (במקור נכתב – אני לא טובה מספיק) והפרצופים האלה שלנו ולהם היסטוריה משותפת בוהים ומחייכים בעיניים נוצצות כי מה שיוצא לי מהפה שווה מטילי זהב ככל הנראה?? ואני מרגישה כמו גופה בריקבון מתקדם מאוד שמצאו בדירה של פנסיונרית חובבת הליכות, וצחנת המוות והסירחון נישאים יחד עם צלילי הנפש המושתקת שלי אל קהל הצופים ההמום.