נשארתי בודדה

הכרתי אותו חצי שנה, הוא היה חבר שפשוט היה כיף ומצחיק איתו. הוא היה בעצם סתם חבר וירטואלי שהיה אפשר לשחק איתו.
בהתחלה הוא התייחס אליי כמו אל כל בת נורמלית, אפילו רצה להיפגש איתי במציאות. ואז הוא התחיל להכיר אותי והפך להיות סוג של חברה הכי טובה. נו, אתם יודעים, החברה שאיתה תמיד הכל מצחיק, שאפשר להתנהג לידה מטומטם ולא לדאוג בקשר לזה שהיא תתרחק ממך יותר מדי, כזאת שאת מבלה איתה הרבה זמן ויש לך איתה בדיחות שרק אתן מבינות.
אז הוא היה החברה הכי טובה בשבילי.
אני לא בטוחה מה אני מרגישה אליו, אם זה מחבבת או שסתם התרגלתי אליו, אבל אני מתגעגעת ואפילו דומעת בגללו.
מאז שעברתי מדינה הוא כבר לא כזה שיחק איתי או דיבר איתי, רק אני ייזמתי משחקים או ניסיתי לדבר איתו. כשניסיתי לדבר איתו הוא לא ענה, אמר שלא ראה אחרי שראה שנעלבתי קצת. החלטתי שהיום לא אנסה ליזום, וכך יום שלם עבר- בלי משחקים, עם הרגשה כואבת כזאת. אני לא חסרה לו בכלל, הוא מתחיל משחקים עם חבר ואותי אפילו לא טורח להזמין. ואל תגידו לי שאני צריכה לבקש, כי פעם כשהוא ראה שאני מחוברת הוא היה מזמין לבד. זה כואב לי ואני פשוט מבולבלת. אם הוא היה קורא את זה הוא בטח היה חושב שאני כמו ילד אחד ששנינו שונאים, ילד צומי אחד שמציק לך בכוונה ואז בוכה על זה שלא רוצים להיות איתו(ואותי אישית הוא הטריד מינית). הוא היה תקופה ארוכה הבן אדם שהעסיק אותי מלהיות עצובה על זה שננטשתי על ידי החברות שלי ועכשיו גם לו לא אכפת… כואב.