נקודת מבט

ותודה לאבא ואמא ששלחוני הלום
וסיפקו תובנות מה נורא המקום.
שלא תחשבו שזה היה קל
היו לי זמנים שהרגשתי אומלל.
עכשיו ברוך השם
אני לא חש אשם,
אבל אז
כשצפתי רתום ומכורבל
בתוך החלל
הכל כך מוגבל
שלא מתיר לאיברים לנוע
וכל תנועה מרטיטה זעזוע,
היו שעות שרציתי למחות
ודחפתי סביבי בחמש אצבעות
ומיד הדהד הקול באזני
תסתכלו את הצוציק נדחף מלפני
וכשהחזרתי יד והרמתי רגל
הכריז אותו קול ועכשיו כדורגל.
מאד השתדלתי שלא לבכות
אבל מדי פעם נבעו בי דמעות.
לעתים הרגישה צורך לזלול
והיתה מכריזה שחובה לאכול
כדי שהוא זה אני יוכל עוד לגדול.
וגרמה לשנינו עינוי גדול
כי במצב כמו שלה חיש עולה הצרבת
ואז את הזה איננה אוהבת
וגם מההוא היא לא מתלהבת
לפרקים קיבלה סתם רגל צבה
לכאורה בגלל השפעת הסביבה
אך כולם הבינו שזה בגללי.
לא פלא נוצר לי מוקדם לגילי
כזה אופק שלילי.
והשיא הגיע ברגע מכריע,
שבו היא החליטה לשים לזה סוף
ובבת אחת התחילה לדחוף.
גופי מכל הצדדים נמעך
ולפה נדחס נוזל מלוכלך
ואתה בלי מוצא תקוע בביב
כשכל גופך לפות ומכאיב
ותחושה ברורה של אימה משתקת
והיא במקומך עוד בוכה וצועקת.
מזל אנשים שקצת התמצאו
ברגע ממש אחרון לחצו.
ומעת שממני לבסוף נפטרה
מיד השתנתה והפכה את עורה
נחה שמחה רפויה ומפויסת
לאות מעכשיו שאיננה כועסת.
אך אני כבר נזהר מכל חנופה התלויה בדבר
ומסכם עם עצמי בוא נישן עד מחר.