נקבה זה לא עלבון

שיעור ספורט, השיעור האהוב עלי.
אני מקווה שנשחק כדורגל. אבל זו רק אני ועוד מעט מאוד בנות.
והמורה לספורט מודיע: "היום נשחק כדורגל!", ומוסיף, "דניאל אריאל אורי וניר – לכו להביא את השערים, אלון וגיא – את הכדורים".
הוא תמיד בוחר רק את הבנים להביא ציוד כבד.
"מרוצה טומבוי?" שואלות אותי כמה בנות. הבנות שכל הבנים מחבבים ורודפים אחריהן. שעסוקות כל היום בלקנות בגדים ולמרוח לק ואודם.
ואני בתגובה שולחת להן מבט שמבהיר להן להתרחק ממני.
לאחר כמה דקות שהמורה חילק קבוצות הלכנו למגרש.
בנות משחקות נגד בנות ובנים נגד בנים. הבנים חצי שיעור והבנות חצי שיעור.
למה בנות לא נגד בנים? זה לא כוחות. כמובן. בהתחלה שיחקו הבנים. המשחק נגמר בתוצאה של 1 – 2 והקבוצה המפסידה התחילה לצעוק על הקבוצה המנצחת ששרה שירי ניצחון וירדה על השחקנים ה"לוזרים". כך הם מכנים אותם.
וכשהשופט שרק לסיום המשחק של הבנים ולהתחלת משחק הבנות, אחד הילדים צעק "זה לא פייר, הן לא יודעות לשחק!". לא הצלחתי לראות מי זה בבירור ואני שמחה על כך. אני לא יודעת אם הייתי עומדת בפיתוי החטיף לו סטירה או שתיים. "כן!" צעק אריאל, "אתן גרועות לכו מהמגרש תנו לנו לשחק". והמורה הלך להעיר לשני הילדים ושרק בשבילנו לתחילת המשחק.
האנדרנלין בער בי. הצלחתי להבקיע גול וגם אחת הבנות מהקבוצה השניה הבקיעה גול. המשחק נגמר בתוצאה של שוויון. ולא כמו הבנים, קיבלנו את זה יפה.
אני יודעת שהקבוצה שלי יכלה לנצח. אם רק חלק מהבנות היו עוצרות מלהסתכל ולרכל על הבנים ומתחילות לעזור במשחק. אולי היינו מנצחות. אולי.
ובסוף המשחק. כשנרגעתי מההתלהבות של הריצה והבקעת הגולים וההגנה וההתקפה. החלטתי להוכיח לבנים שהבנות לא נולדו בשביל למרוח לק ולהיות לידם כדי שירגישו טוב עם עצמם. כמה שהם חזקים ומהירים לעומותנו, הבנות ה"חכמות". ואני לא רוצה להיות חכמה. אני רוצה להיות חזקה ומהירה כמוהם. הזמנתי כמה בנים למשחק נגד מעט הבנות שאהבו לשחק כדורגל כמוני. והם צחקו, לגלגו ולבסוף הסכימו "רק כדי להשפיל אותנו".
קבענו בשעה חמש וחצי במגרש של בית הספר. ביקשנו שישאירו אותו ריק בשביל המשחק שלנו. היינו 5 נגד 5. 5 היה המקסימום של הבנות שהצלחתי לשכנע אותן לשחק.
רצנו, הבקענו, קיבלנו, נלחמנו.
ולבסוף תוצאת המשחק 4-1.
ומי ניצח בסוף? הבנים כמובן. אני חייבת להודות, שיחקנו את הכי טוב שלנו. נתנו הכל.
ולאחר שהבנים ניצחו הם הלכו לחבריהם להודיע להם על הניצחון. והם, בתגובה, "מי ישמע! כולה ניצחתם כמה בנות!"
והשוער, שפספס כדור אחד של חברתי, מיקה. זכה לירידות והשמצות. "יא נקבה" הם כינו אותו.
ואני עומדת שם, בצד ומטילה ספק בדבר אחד ומשמעותי. אולי אני באמת פחות טובה מהבנים החזקים והמהירים. ובכל זאת עדיין יש בי משהו שמנסה לומר לי,
שנקבה זה לא עלבון.