נפש פצועה

אני מאוכזבת מעצמי בלי שום סיבה להיות מאוכזבת מעצמי.

הייתי בטוחה שהתקופה הזאת נגמרה,
תקופת השנאה העצמית שבה כל פעולה אפשרית שאני עושה גורמת לי לשנוא את עצמי יותר ממה ששנאתי.

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני מנסה להיות מישהי שאני לא,
רק כדי שתתגאי בי – שתאהבי אותי,

זה התחיל בכאבים,
אם הייתי קצת יותר מדי פראית ולא ממושמעת – לדעתך,
היית מענישה אותי,
נועלת אותי בבית בגיל 4,
עוזבת אותי לבד כדי לחשוב טוב על ההתנהגות הבלתי נסלחת שלי.

ואז כשגדלתי,
והתחלתי לאהוב את הכאב של החגורה שלך שצרבה לי את העור,
עברת שלב,
הענשת את הנפש שלי,
לימדת אותי איך לשנוא את עצמי בצורה הכי טובה.

אם פעם אחת חזרתי הביתה עם הכתבה שבה נכשלתי – כי אני פאקינג עולה חדשה שרק התחילה ללמוד את השפה –
היית אומרת לי שאני אפס וכלומניקית,
שאף אחד לא יאהב אותי אף פעם,
שאם מישהו יכיר אותי כמו שאת מכירה הם לא ירצו להיות בקרבתי.

את חזרת על זה כל יום כמו דיסק שבור,
חזרת על זה עד שכבר לא היית צריכה,
כי עכשיו אני חוזרת על אותו משפט אצלי בראש.

אני כלום,
אני אפס,
לא מגיע לי להיות שמחה,
לא מגיע לי שום דבר טוב,
אני לא מספיק טובה ואני בחיים לא אהיה מספיק טובה.

אף אחד לא באמת אוהב אותי,
אף אחד אף פעם לא יאהב אותי,
לא אם הם יכירו אותי באמת.

אני מפלצת.

מצד אחד,
אני יודעת שזה לא נכון.

מצד שני,
אני לא מצליחה להוציא את זה מהראש.

הלוואי תאהבי אותי,
הלוואי אני אוהב את עצמי.