נפלאות חיי

פרק 1: אחוזה ביער

מצאתי את עצמי מוטלת על הקרקע במקום שמשום מה איני יכולה לזהות.
בכל נשימה ונשימה אני מרגישה שאני נחלשת, מנסה לקום על רגליי אך איני יכולה, מנסה לצעוק, לרקוע, לרוץ. אך דבר אינו קורה ואני נשארת חסרת אונים כפי שהייתי.
לא זוכרת איכן אני נמצאת, מנסה להריץ תמונות בראשי אך שוב איני מצליחה.
דבר אחד אני יודעת מישהו מחפש אותי, ניסיתי לנחם את עצמי ואמרתי לעצמי שמישהו יבוא לחפש אותי, כן ידעתי זאת בוודאות.
אך המשכתי לשמוע בראשי את הקול שאומר לי: "את לבד בעולם, מרגע זה תצטרכי להסתדר בכוחות עצמך."
משהו בקול הזה נראה לי לא טבעי, הרגשתי שאני מסוחררת ושוב נתתי לתשישות שלי להכניע אותי ולהכניס אותי לשינה עמוקה.
פקחתי את עיניי לאחר פרק זמן שנראה לי כמו שעות, ומצאתי את עצמי במכונית הולכת אל הלא נודע. שמעתי קולות מתלהבים מקדמת המכונית, שני אנשים שקולם היה מבעית במקצת.
חושיי היו מעורפלים ולכן לא הצלחתי לזהות אותם, אך היני יודעת בוודאות שביום רגיל הייתי מצליחה לברוח בלי להניע אצבע.
הייתי חזקה יותר ומפותחת יותר מבנות בגילי, שלא תבינו אותי לא נכון לא הייתי חזקה מבחינה פיזית אלא מבחינה שכלית, זה קורה כמובן כששני הוריך הם גיבורי מדינה. מגיל אפס הוריי חינכו אותי להגן על הסובבים אותי, ולהקריב את עצמי למענם. משום כך לא היו לי חברים כלל, כי הוריי טענו שאם יהיו לי חברים אז הם ינצלו אותי, במיוחד כשהוריי הם אישים משפיעים במדינה.
טוב, לפחות רק אחד מהם. אבי בגד באימי הביולוגית כשהייתי בת 5, והמשפט קבע שאימי צריכה להתרחק ממני לעד. היא בכתה, ניסתה להיאבק על זכיותיה, אך אבי הוא דמות מאוד משפיעה במדינה, ואם הוא רוצה דבר מסוים שום דבר לא ימנע ממנו מלהשיג זאת.
לבסוף המכונית נעצרה, נהג המכונית פתח את תא המטען והוציא אותי.
לאחר 5 דקות של שתיקה אחד הגברים שלא זיהיתי אמר: "הכול בסדר, אפשר להמשיך בתוכנית, בקרוב מאוד נגיע ליעד."
"איזה תוכנית, איזה יעד, הצילו! תעזרו לי!", קולי הפך לצרחה.
"תשתקי, אם את לא רוצה שנשאר אותך ביער. בקרוב מאוד נגיע ליעד ואז תדעי לאן אנחנו הולכים."
פציתי את פי על מנת להעיר הערה שנונה, אך פי נסגר שוב, הבנתי שאם אני רוצה להישאר בחיים מוטב שאני אשתוק.
"תביני, אנחנו לא רוצים לפגוע בך או באף אחד מבני המשפחה שלך. וזוהי אינה חטיפה, כשנגיע ליעד מחכה לך הפתעה, אם תרצי ללכת ניתן לך ללכת, רק תקשיבי לנו עד הסוף והכול יהיה בסדר."
"מאין לי לדעת שאתם דוברים אמת, שאתם לא עובדים עליי, ולמה אתם לא מספרים לי כלום? למה שאני האחרונה שצריכה לדעת הכול בעולם הזה למה? אתם חושבים שהחיים שלי לא מספיק קשים בלי שאני אלך עם שני גברים ביער לאיזה מקום לא ברור, לא כי זה נראה לי כמו חטיפה, אם זאת לא חטיפה אז תגידו לי מה זה."
לאחר מספר רגעים הגענו לאחוזה מרשימה באמצע היער, שני הגברים דפקו על הדלת.
הייתי מבועתת, לא ידעתי מה מצפה לי והלכתי אל הלא נודע.