נער בבגדים שחורים

הנער נכנס בצעדים אטיים ובבגדים שחורים לחדר העבודה של אביו.
הוא הרגיש חלול וריק בחזה, כאילו דקרו אותו והוציאו משם כל דבר שמקיים אותו על פני האדמה. ראשו וכתפיו הרגישו כבדות מנשוא. הוא לא יכל ללכת עמוק יותר לתוך החדר. כל צעד הרגיש לו כהישג. הוא נאבק בצורך הבוער לשכב, לעצום עיניים ופשוט לחכות שזה יעבור.
האנשים שסידרו ופינו את החדר אמרו שנשאר שם משהו בשבילו, כנראה משהו שאביו כתב ושכח לתת לו.
הנער חשב שזו בטח רשימת מכולת ששמו היה חתום בה שפתאום נדמה לכולם כמו מכתב מהמתים.
הנה, הוא העז לומר זאת. מהמתים. אבא שלו מת. עד אותו הרגע הוא לא הסכים לומר את זה במחשבותיו, כדי שזה לא יהיה נכון.
הכובד שהיה על כתפיו וראשו התחזק. הוא הרגיש כאילו הוא נופל לתהום עמוקה וקרה. לבד.
הוא סגר את הדלת בהדיפה קלה עם הרגל, אבל היא נשארה פתוחה למחצה, צלילי גיטרה קלילים ושקטים חודרים דרכיה מחדר המגורים ומנסים להרים את כתפיו וראשו הכבדים.
על השולחן חיכה לו דף נייר מקופל, צהבהב ומעט מקומט. על חזיתו היה כתוב שמו בדיו שחור שנמרח מעט.
כשפתח את הנייר, הוא לא ראה את שמו. הוא ראה כמה שורות, משורבטות בכתב יד לא מסודר, שנכתב בידיו הרועדות של אביו:
"בן,
אני מקווה שאתה לא מכאיב לעצמך. אתה מבין, בניגוד לקנאה, אהבה ושנאה, אבל ואובדן הם קרבות שלך נגד עצמך בלבד, מין מלחמת אזרחים בתוך הגוף שלך. "
'בדיוק כמו המחלה שלך, אבא.' חשב הנער.
"אם אתה קורא את זה, אני כנראה הפסדתי במלחמת האזרחים שלי. אבל ההפסד האמיתי שלי הוא שלא אזכה לראות אותך הופך מנער למבוגר. לא אוכל להדריך אותך ברגעים הקשים ולנצור אתך את הרגעים הטובים. לכן אני רוצה שתבטיח לי כמה דברים.
תבטיח לי שגם ברגעים הקשים והכואבים, תזכור שאני כאן.
תבטיח לי שתדע לעמוד מאחורי כל בחירה וצעד.
תבטיח לי שלא תפחד ללכת בלי לדעת לאן.
תבטיח לי שתדע לראות גם מעבר לאנשים שנקרים בחייך.
תבטיח לי שכשיגיע הרגע שלך, לא תגיד שהתקיימת.
תבטיח לי שכשיגיע הרגע, אתה תאמר שחיית. "