נסיעה אחת לשכם
חלק א
3.6.97
קול המעיכה הפצפצני הוא רק סיומו של מירוץ שמתחיל ק"מ או משהו קודם לכן. כמטחווי שאיפת סיגרה מפיתחת נווהו של יעקב פורצים חולות המזרח התיכון הפרוע לכביש, השחקנים חובשים איש את תפקידו, אינדיאנים, בוקרים, אנשי חוק ואנשי אי חוק ומעל החוק רוכבים כתף לצד כתף, פגוש רודף פגוש בשדות התיקונים הניצחיים של מעצ.
שתי תרבויות מחככות כתפיים לאורך 200 מטר של משעול יסורים מודרני. קבלן ערבי מתקן את הצומת בדרך הראשית המוליכה מירושלים לרמאללה. מחסום צבאי נעוץ בקורקבנה של הצומת כדובדן בוסר בקדקודה של קצפת סמיכה.
תופעה ירושלמית מוכרת, שני מסלולי כביש הופכים למסלול בודד, ציפורי כביש ותיקות כחדשות דוחקות כנף אל כנף, מילימטר אחר מילימטר של ריכוז צרוף. גם אם תעמוד בפתח הארץ המובטחת, אליה לא תבוא אם לא ניחנת בתכונת המהמר. הצומת הרועשת יודעת עשרות סיפורים של הימור כושל, של הדחקות נואשת, שסופה חריקת מתכת בצד חריקת שיניים, אי קריאה נכונה של מפת אופי היריב נענשת בדאבון פחי נפש וגוף.
המועקה בקטע הדרך הזו אינה נובעת חלילה מעודף יישום החוק , העין הפקוחה, באם היא שוזפת אי פעם את שולי מרחב שלטונה, שאותם שרטטה על המפה יד גאיונה חדורת חזון ומעוטת הגיון אוזרת כאן את אותו מבט בוהה ואטום של אדם טרוד המבקש למצוא מנוחה לעיניו ולא טרדה מעסקיו.
אין ספק שהניסיון מקהה את החושים. אם בימים ראשונים הייתי נועץ מבטי חשד נוקבים לאורך הדרך, תוהה מאין יבוא סופי, הרי ברבות השנים הפכה החרדה להשלמה עמומה עם תחושת הקורבן וקופסת הרכב עטפה אותי כשריון ונשאה אותי כתינוק בעריסתו מהכא להתם, בעוד הנוף משתקף בעד החלון כתמונות בטלוויזיה.
ויהי פנצ'ר, צריך לכבות את הטלוויזיה ולחרוג החוצה, להיכנס אל תוך התמונה. רק נפתחת הדלת וממד הזמן משנה את טעמו, הנקישות מאיטות ומחוג רדום בשולי הסקלה נתקף לפתע בעווית רגישות ומנתר בזינוקים עצבניים לצלילי מוזיקת החיים. קופסאות טלוויזיה אחרות חולפות מידי פעם בחטף, פנים משתאות, מעריצים את הנפש שמבקשת לטעום את התמונה מכלי ראשון, גם זה חלק מהסרט.
התרגולת מוכרת. בסרט הזה כל דבר הוא הצגה, הסביבה רואה וחושדת למה לו לעמוד כאן, הפנצ'ר הזה מקרי מדי, מתי היה כאן פנצ'ר לאחרונה, התעלם. אתה מתעלם מהתמונה והתמונה מתעלמת ממך. 4 צעירים המתקרבים בחברותא שואפים לעבור באותה מידה שאתה שואף שיחלפו. התזמורת פוצחת בהירואיקה. במהלך טכני מורכב אתה פותח את המכסה, מחלץ את מפתח הברגים ואת הג'ק. עשית זאת כבר כמה פעמים, אז למה החשש הזה, שמא המשחק לא יצליח הפעם. גלגל החוצה גלגל פנימה, הידוק אחרון, נותר רק להכניס את הגלגל הפגוע לתא המטען. עכשיו אפשר לשחק אותה קצת בהשהיה קצרה, המעשנים בודאי היו מוציאים סיגריה. מטילים את הגלגל למקומו כלאחר יד, בקלילות, שרירים שרירים. משתחלים פנימה לתוך קופסת הטלוויזיה, הסרט ממשיך את דרכו, המחוג חוזר למאוצו, הסביבה נרגעת באין מחריד.
נזיר הוא מנהל המשרד ברמאללה, הוא היה באמריקה, יש לו לקסיקון שימושי באמריקאית דיבורית ותחושה של איש העולם הגדול. כשאנחנו נמצאים בטריטוריה שלו הוא נותן החסות שלי. הוא מחליק בעיני הסביבה את החריגות היותר צורמות שלי מהאטיקט המקומי. לפעמים תוך התחלקות טובת לב עם הסביבה בתחושת זלזול על חוסר הידע הבסיסי שלי. אני צריך לשחק אותה בגדלות מתעלמת, את החשבונות אפשר לסגור אח"כ במשרד.
בטריטוריה שלי, במימשל, במינהל או במחסום הוא זקוק לתמיכה ממני. גם כאן צריך לשחק את המשחק בפני קצינים צעירים תאבי סמכות המחפשים מדרס לכף רגליהם או חיילי מחסום מיואשים שהכח בא כשמן בעצמותיהם, העולם תלוי לפתע במוצא פיהם. בחביבות משדרת עוצמה אתה שולף כרטיס צבעוני ותובע את זכות התואר.
חשבת שאתה משדר סמכות? אינך אלא עוד כרטיס. פיתוח מתקופת הפיתקאות לאנשי שלומנו, כתם צהוב בעולם גדוש מסמכים, אישורים צבעוניים ובירבורי לשון, שמרצדים לנגד עיניו ומצרצרים באוזניו של חייל מחסום תוהה. הוא מייצג שלטון, אתה מייצג שלטון, כוח נוגע בכוח, ניצוצות, אנחנו מאותה מעצמה. לו יש רובה וקצין ושבועיים מילואים. לך יש תקציב, אישור וניסיון עתיר שנים בסיבוב הגה בין עוקצי מחסומים.
תגובות (1)
חזק ביותר