נסיעה אחת לשכם
חלק ד
אני בדרכי חזרה. שק שינה מגולגל חוצץ ביני ובין קרעי הזכוכית הטרופה ומשקפי שמש סוככים על עיני. אי אפשר למהר, כי אז גדל קצב נשירת הרסיסים והרוח האכזרית מתחככת בעוצמה כנגד העור החשוף.
הדרך לשכם וממנה היא מקבץ רשמים של מקומות ונופים, שאופיים משתנה על פי הכיוון והשעה. רוב בתי הספר הכפריים ממוקמים מתוך הגיון לא ברור לאורך כבישים ראשיים ובשעות הצהריים פורצות מהם להקות צעירים, שצובעות את שולי הכביש כמו נמלים במסע כלולות. עדות עדות, בנים לחוד ובנות לחוד, שיכורים מהרגשת החופש ומחזון העתיד הוורדרד של בני הנעורים הם פוסעים תחת ילקוטיהם ומדי פעם מתפוצצים בניתורים ותנועות פתאומיות בלתי צפויות. לנהג זו שעת סיוט ובזכרוני נחרטו צלקות של 3 פעמים לפחות, בהן עצרתי בשניה האחרונה לפני שילד נושא ילקוט נמעך מתחת לגלגלי.
למרות הבניה החדשה, הנוף נושא חותם בראשיתי. מראש ההר נשקפת בקעה חקלאית שהכביש העובר דרכה, מתעקל במחווה מנומסת לנוף. מכוניות חולפות דרך יער פרחי שקד וורודים ופונות כמתנצלות לדרכן. משאבה ישנה מנקשת בקול מונוטוני חלול את שירת התחנה. הכפר סנג\'ל שימר את שמו של הרוזן מסנט-ג\'יל, שבא לחלץ את ארץ הקודש מידי הכופרים המוסלמים במסעי הצלב ונתקע בה. תושביו חדורי החשדנות חיים עדיין את נצחונותיו של צלאח אדין וממשיכים במלחמות הקודש. הם מטיחים אבנים באויבים מרובי סוסים השועטים במעלה הגבעות. פניהם מכוסות רעלה כנגד עין הרע וידיהם מתנפנפות קדימה ואחורה כזרועות הקטפולטה. רק הרגליים שנוטות מעט אחורה מעידות על בעליהן, שהוא נכון להמיר כהרף עין את שצף ההורמונים התוססים במנוסת חטף מדוכאת אדרנלין.
מכאן הולכת הדרך ומשתפלת לאורך בקעת השודדים (וואדי אלחראמיה), שם שהתברכו בו כמה וכמה גאיות עמוקים ברחבי ארצנו. אלה עורקי תחבורה, שסיפקו לדיירי הסביבה פרנסה על חשבון עורם וסחורתם של עוברי אורח. כביש צר מתפתל במרווח שנותר בין מעלות מדרון הררי לחלוקי משכב הנחל, שכבר מזמן אינו זורם. אל מעט הרווח שנותר נדחקים עצי זיתים ואת מרבצם מרפדים מרבדי כלניות אדומים. הכביש מחזיר אור בוהק לעיניו של הנהג ושמש חמימה מרדימה את חושיו ולוחשת לו לעצום עיניים ולתת לגוף לשקוע ולהתמסר לתרדמה נעימה. לו נותרו על עמדם עצי הערבה הישנים, שתפסו אדמה לא להם לאורך הדורות ונופפו מעליה את עליהם המרשרשים מבלי להשיג את גודל חטאם, אפשר היה לעצור לרגע כדי לנמנם בצלם.
היה סיבוב וכבר איננו עוד, היו עיקולים חושניים, אך יד בוטה מתחה אותם לקו ישר. מכוניות פסקו לבקר במקשות הזיתים ולדלג בין מדרגות עתיקות. הן חולפות בארוגנטיות מתעלמת של המושלם המכני על פני יצירי הטבע הפגומים וזולעות בהמיית צמיגים דורסנית את המעלה המזדקן, שרווה פעם זיעת סוסים ותיקים. כמו חתימה מסולסלת, כך משרבטת הדרך את עצמה על הנוף לפני שהיא נכנסת לישורת הסופית שמעל מחנה ג\'לזון.
ברי המזל עוברים כאן ללא פגע, ואם הפעם ויתרו תלמידי הכיתות הגבוהות על אימוני קליעה אפשר לנשום לרווחה עד תחום הסכנה הבא.
חברה מודרנית שואפת לשוויון, והצדק נמדד כמידת הצלחתה לקצץ את כנפיו של החזק ולקדם את ענייניו של החלש. חברה פחות מודרנית מבינה בעיקר את חוק הטבע, זה, שאומר שהחזק הוא הצודק. בחברה כזו, היחיד רגיל לנסות את גבולות הכוח והצדק נמדד כמידת הצלחתו להוכיח את התעלותו מעל קו השוויון.
היום אינני נכנס יותר לגוב האריות. אני מניח למשרד המקומי להתנהל בשלט רחוק, תהי רמאללה לרמאללאים. במקום זאת אני פונה שמאלה לכביש הגישה אל בית אל ובהרגשת הקלה נכנס בשערי החאן הגדול. כאן יושבת ממשלת כיסוי התחת הגדולה, זה המקום ממנו מנופפת יד אזרחית אמיצה בשרביט המנצחים מעל ראשה של תזמורת המנהל המקומי.
צפוד כולי אני יוצא מהרכב ומנער רגליים, כאילו ירדתי מסוס פרא ולא מתוך פג\'ו מיושנת שגגה מעיק על שורשי הפדחת. עטור הילת גבורה של רוכב ערבות, שאיש מלבדי אינו מבחין בה, אני פולש למשרד ודקה לאחר שהשתקעתי בכורסא נדמה, שאני נטוע בה מאז הבוקר.
תגובות (0)