נסיעה אחת לשכם-סיום

הדרך מראמאללה לירושלים מתחלקת מהר יותר מתחת לגלגלים, גם משום שמאבדים גובה וגם משום שעוזבים מאחור עולם של אי ודאויות וחוזרים לתחום הברור. בכניסה לתחום המושב ניצבים שומרים ועומד מחסום. לא הוא הבעיה, זה המקום שאליו אתה שייך ואלה הכללים, התור הוא הבעיה. אינך ממש בבית עד שעברת אותו והשארת מאחוריך את המנהגים הזרים והבתים האחרים.
לפני המחסום, 50 מטר אינטנסיביים, שעלולים להיסחב חמש עשרה דקות או דקה אחת, הכל תלוי בהכרעה של כהרף עין, באיזה משני המסלולים בחרת. אם התור במסלול שלך חלף עבר ואיש לא נדחף לפניך, לבך מתרחב ואתה מתבשם מכושר החלטתך שהוכיח את עצמו. חייב להיות משהו או מישהו שתומך בך נגד כל הסיכויים. אולי עכשיו הרגע לנסות את המזל בקזינו או לפחות בפיס. אם לא הלך, מה לעשות? אני תמיד בוחר את התור הכי דפוק, גם בסופר.
נלחמים עקב בצד אגודל, משפרים עמדות ומדכאים מסתננים. משחק גדול של אסטרטגיה, מלחמת עצבים על 50 מטר אורך. כאשר עוברים לבסוף, תחושת ההישג נשחקה. שיחכה מפעל הפיס לפעם הבאה.
הקטע הזה לפני המחסום משקף בזעיר אנפין את מלחמות העמים בארץ.
אל המחסום מתנפצות כנחשולי ים גועשים שתי תרבויות שלטון, שנאבקות להשליט את מרותן. בשבילי, השלטון הוא ישות מעוקרת אישיות, שאמורה לנהל את ענייני באורח חסר פניות. בשבילו, אין שלטון, יש אנשים בכל מיני תפקידים. הוא רואה רק את האדם שעל הכס ולא מצפה ממנו לא ליושר מופלג ולא לנאמנות לרעיון מופשט כמו טובת הכלל. האיש בעל הסמכות הוא עוד אמצעי, שהיחיד עשוי לקדם בעזרתו את ענייניו על חשבון רעהו.
אני מגיע למחסום מתוך הכרה שזה אמצעי שנוסד למען טובת הכלל. הוא רואה במחסום אמצעי שנועד להעמיד אותו בעמדת נחיתות.
אני ממתין ובלבי דילמה. יפה ונכון שהמחסום הוא שלי ובשבילי, אבל למה עלי לסבול כמו כולם. בכל זאת, בתורת יהודי ואיש מימשל האם אינני שווה קצת יותר? ייתכן שבאיזה מקום כתוב שכולם שווים בעיני החוק, אבל תבינו שכאן זו המציאות, פה אין מקום לתיאוריות. לדעתי, ואני בעל סמכות כלשהי, לפחות בלול הקטן שלי, היה מקום לחשוב על מסלול עוקף מחסום למעני, לא אישית כמובן, אלא בתורת אב טיפוס. לו היה השלטון באמת תקין, הוא היה אמור ליתן את דעתו גם עלי ולדאוג לי כאחת מאצבעות ידיו. אז בוא נתעלם מהמציאות ונאמר שאני לא כאן ושבעצם כבר עברתי והעיכוב רק טכני בעיקרו.
הוא ממתין ובלבו טינה. מעמידים בעמדת כוח חיילים, שלא מבינים את שפתו ולא מתייחסים למניעיו ועד שטרח ויצר קשר עם מי מהם, האיש נעלם כעבור חודש ולך תתחיל מחדש.
אני אומר, שאם כבר מתעכבים, אולי נשחק קצת בפייר פליי, ניתן גם לאלה שאינם בעלי זכות לידה כמוני הזדמנות שווה. "תיכנסו ילדים, תיכנסו, אבל היי, לא כולכם יחד, מה התוקפנות הזו? תבינו, זה שאני נותן לא מחייב אתכם לחטוף ולקחת, תעריכו את גדלות הרוח, תוותרו גם אתם פה ושם. ואתם ישראלים עובדי מימשל, אל תעקפו את כולם, ביריונים גסי רוח שכמוכם, איפה זכויות האדם, מה הניצול הזה הבוטה של הכוח".
אני הרבה יותר מוסרי והם יהיו ראשונים בבית. לא פלא שאני משחיז את השקפת העולם הפוליטית חברתית שלי על מסלול החיכוכים הזה בטרום מחסום.
במעלה הגבעה הצרפתית ולאורך שדרות אשכול המכונית מיטלטלת מבור אלי בור ואני הולך ומאבד את תמימותי. "אם אנחנו טובים מהם, למה הבורות שלנו דומים לשלהם?"
למחרת אני מתעורר לפני השעון בשעה שאפילו ציפורים עוד לא מצייצות. ביעותי לילה הם כאין וכאפס כנגד הסיוט הזה של הפקרת איברים חשופים לצריבתה של האפילה הצוננת והפרידה מאונס השמיכה הממכרת. אני נוסע באמת ובתמים לערוך ביקורת אצל אנשינו, שאמורים לעבוד במשמרת הבוקר.
הכביש בשעות כאלה מתמסר רק לך, אין מי שיגזול את תשומת לבו. הסיבובים נכבשים בזה אחר זה והאספלט נבלע מתחת רגליך, מרטן בזמזום מונוטוני את שירת הדרך באזני הגלגלים. בהדרגה השליטה עוברת לנהג האוטומטי שלמד יחד אתך לנהוג ועכשיו בטוח שהוא יודע את המלאכה טוב ממך. האני מתכנס לו בתוך מחשבותיו וההגה נע מעצמו.
האומה עדיין מנומנמת, מנצלת עד תום את השעה המתוקה ביותר של קדם צפרירים. לשונו של העובד הוזה את צריבת התה המתוק שהנה הנה יחמוק אליה מבעד למפתח השפתיים. המעביד חולם על אחד עשר עובדים מעוכים הנשלפים מתוך פריבט חלוש קפיצים ומתחננים לעבודה במשכורת רעב.
קצת לפני שהמסך הגדול של חשכת הלילה מתרומם מתחילה נהירת כלי הרכב ממזרח למערב. בזוגות, בשלשות ובהמונים חוצים אלפי עובדים את הגבול בין שתי תרבויות. כמו גלי ים הם שוטפים אותנו עוד ועוד ומותירים אחריהם כמו צדפים בחול את מנחת הים. וכמו הגלים הם גם נושאים אתם חזרה מאוצרות היבשה.
היום, לאחר מעשה אני מבין שאת העיסה הזו, לשו יותר מדי טבחים, שלקחו את עצמם ברצינות תהומית. הם ניסו לרקוח לתוכה אלף ואחד טעמים עד שהקדיחו אותה מרוב כשרונם. התחלתי לעבוד כמעט עם תחילת הממשל ויצאתי לפנסיה כשנסגר המינהל. טבלתי בעולם אחר מדי בוקר והייתי משיר אותו מעלי בשובי עם ערב. הם ואנחנו טעמנו אלה את אלו ונראה שאימצנו כל צד את מגרעות השני תוך התעלמות מוחלטת ממעלותיו. עכשיו אנחנו והם מגבשים מחדש את מודעותנו העצמית לקראת החיבוק הבא.
בסך הכל רציתי לצייר נסיעה אחת לשכם וחזרה וכנראה שנסחפתי.