נמאס מהחיים

נמאס לי, פשוט נמאס לי מהחיים.
נמאס לי לקום כל בוקר מותשת מלילה שלא נגמר. נמאס לי לחוות כל יום יום חסרת כוחות וחסרת אנרגיות. נמאס לי לחייך כשרע לי מבפנים. נמאס לי להיות עם כולם כשאפילו עם עצמי איני נמצאת.
איך אפשר לחיות ככה? איך אפשר לחיות שכולי מלאה בריקנות? ריקנות שלא מרפה וממשיכה למלא אותי בצבעה האפור המר. ריקנות שלא פוסחת על כל דבר קטן שעוד היה טוב.
איך אפשר לחיות עם הלבד הזה שלא נותן לך מנוחה? עם הלבד הזה שבא לבקר אותי בכל רגע ובכל יום ואומר לי שאני לבד. אין מי שישמע, את מי שיהיה איתי. אני פשוט לבד.
אז איך?? תסבירו איך??
איך אני נמצאת בעולם כזה בכלל? עולם שרק דורש ולא נותן מנוחה. עולם שמצפה ממני להיות מאושרת בעודי כל כך ריקה.
אם לפחות היו אומרים לי מאיפה לקחת כוחות ואיך להיות שמחה. אם לפחות היו מדברים, היו זורקים איזו מילה.
אבל לא. אין כלום. אז תסבירו, איך??