נמאס לי כבר ממך.
אם אני אשתוק זה יותר יעזור לך?
אם לא אדבר ואהיה שקט, תהיה שמח? אני תוהה למה. אני בסך הכל בן אדם כמוך, תסביר לי במה אני שונה לעזעזל?
למה לי אין חברים ולך יש? למה אתה לא בוכה ואני כן?
תסביר לי. אתה יודע שנמאס לי? נמאס לי שאין לי חברים, שאמא ואבא שלי כל הזמן, נמצאים לי כל העורף ולא מרפים כמו עלוקה, כי אתה יודע, החיים שלי חרא.
אבל אני תוהה, אולי אם אעלם, החיים שלך יהפכו ליותר טובים? אולי הדמות שלי, תהפוך לדמות נושאת רחמים. אני לא צריך רחמים, מספיק לי הדיכאון שיושב בתוכי. ואינו מרפה, ואני אף פעם לא מבין למה. כמו ההורים שלי. כמוך, כמו כולם.
כשאני מי שאני יש לכם טענות, יש לך טענות. וכשאני מנסה להשתנות זה לא בסדר. אני לא מבין אתכם. באמת.
אבל זה כי אני ״מוזר״ ואתה יודע מה? אף פעם לא הבנתי מה זה להיות ״מוזר״ כי אני מי שאני. אז אולי אני באמת מוזר, אבל איך אתם יודעים?
אתם הרי לא רוצים להיות חברים שלי. מאיפה אתה מסיק מסקנות?
סתם כי אתם התנפלתם עליי? אני מתפלא. יש לכם פה עוד ילדים, אתם יודעים, לא רק אני צריך לסבול. אני יודע שלא תעיז לעשות את זה למי שמעליך, ואתה יודע למה? כי אתה פחדן, כמוני. כמוהו. תמיד יש מישהו מעלייך, מעליי, מעליו, מעל כולנו.
אבל למה שתקשיב לדברים שלי בכלל? אה? למה אתה טורח? כשאתה רואה את הדמעות שלי ניצוץ של שמחה עולה לך בלב, וחיוך מוסמק עולה לך על הפנים שלך, שאני מתעב אותם.
אולי בגלל זה אתה שונא אותי? בגלל שאני מתעב אותך?
אני, מתעב אותך לא סתם. באמת שלא סתם, אני לא אידיוט. אני בסדר.
נחש למה אני מתעב אותך. אה. אתה שותק. ובצדק אתה יודע מה? למה אני באמת טורח?
אתה מביט אל הרצפה בזלזול כלפיי, וכשאני אומר לך להרים אלי מבט, עד שאני מעיז, לא אכפת לך.
למה לי אין אומץ להגיד דברים ולך יש? למה לי לא מקשיבים? למה אני רואה ובלתי נראה? תסביר לי אתה, הרי אתה הוא שמבין לא? אתה המהולל.
ולעזעזל, עד עכשיו לא מצאתי תכונה אחת טובה בך. אני שואל את עצמי למה לעזעזל אנשים רוצים להיות חברים שלך? אולי באמת מתוך רחמים?
למרות שאתה צוחק איתם עליי, כך שנראה שהאופציה ירדה. אולי הם איתך מתוך חוסר חברים? אולי הם כמוך? אולי אתם סתם רודים בי כי משעמם לכם?
תסביר לי כבר. למה אתה עושה את זה? כל יום, כל שעה, וכל עת שאתה רואה אותי. למה? מה עשיתי לך?
אתה יודע שילד בגילי, היה כבר נכנע, ואתה בוודאי היית שמח, ורק בגללך אני לא נכנע, אני מוכיח לעצמי ולבושים שמעריכים אותי, שאני חזק.
כן, כמו שאתה שומע, חזק. אבל אתה יודע מה? לאט לאט החלום שלך מתמשש, הרי לכל אדם יש נקודת שיברון, ואתה והחבורת עלובים שמשתרכת אחרייך תמיד, מובילים אותי לאותה נקודה. כי לא אכפת לכם ממני, ואני עדיין לא מבין למה?
אני מוריד דמעות ולא אכפת לך, אני צועק עלייך ולא אכפת לך. אתה פשוט עומד כמו פסל עם חיוך מעצבן, שמראה זלזול מטורף. למה אתה עושה את זה לעזעזל?! תסביר לי!
תגובות (3)
אני מבין אותך לגמרי, להיות מוזר זה לא קל, ואם אתה עובר ביריונות או שאתה פשוט לבד, תדע שהרבה עוברים או עברו בדיוק אותו דבר. אני תמיד לבד, כולם שונאים אותי, ובגלל שאני נראה מוזר ומתנהג מוזר כולם תמיד צוחקים עליי. אבל אני גאה בך על העובדה שאתה ממשיך קדימה, למרות החיים האלו. לכולנו יש רגעים קשים, ולחלקינו הרגעים הקשים לא נגמרים, נמשכים לזמן ארוך מדי, עד שהכל עומד להתפרק. אבל אני בטוח בעובדה שכולנו נעבור את זה, ונמשיך הלאה. לא נישאר בודדים לנצח.
וואו צמרמורות. אתה כותב כ"כ יפה, אני מבינה אותך. בסוף אנשים יראו מי אתה. זאת סתם תקופה בחיים, וכל תקופה מתחלפת באחרת. לכולם יש עליות ומורדות בחיים, ככה שאולי אתה במורדות עכשיו ואחר כך אתה תהיה בעלייה והם בירידה. אתה תעבור את זה, אני בטוחה.
ואוו הרבה זמן לא הייתי פה תאמת וגם לא קראתי את הסיפורים שלך
עם אתה זוכר אותי בכלל >~<
אוליבר אני חייבת להגיד לך שהכתיבה שלך קודם כול מאוד יפה אתה מצליח לכתוב את מה שעובר עליך זה פשוט מרגש ..
תירא להיות שונה זה לא דבר רע תסתכל על הצד החיובי שפה
השוני זה מה שעושה אותך למיוחד חברים הם לא אנשים שיהיו איתך תמיד זה אנשים שנמצאים איתנו בכול מקום והם מתחלפים עם השנים זה שאתה שונה זה כבר טוב
תסתכל על זה לפחות אתה לא כמו כולם
כולם שוני וזה מה שטוב .. אוליבר אתה עובר תקופה לא קלה במיוחד
הראש שלך קצת אולי אפילו הרבה אתה מאוד מבולבל
ורואים את זה בכתיבה שלך
בריונות זה לא דבר שנעים אני מציעה לך להיות באמת עם עצמך לבד שאני הייתי לבד שגם אני עברתי את זה אני הבנתי הרבה דברים
ליפעמים הלבד הזה עושה לנו טוב
יש תקופות בחיים ליפעמים זה ככה וליפעמים זה ככה
בסופו של דבר אתה תבין את עצמך ותרגיש הרבה יותר טוב
ואתה לא בודד אני איתך .. וכולם בעצם :)
אני תמיד מוכנה לדבר איתך ולהקשיב
ואני מבקשת שעם יש לך פייס או משהו שתגיד לי
והכול יהיה טוב
בסופו של דבר תמיד יש מישהו ששומע שומר עלי ויודע שאני לא הותר
הכול יוכלו לקרות . החיים הם כמו רכבת שדוהרת ואפעם לא עוצרת באותה התחנה
אוהבת שרית :)