נמאס לי לבקש סליחה…

היה זה יום קריר, חברתי לכיתה, נטשה, איחרה במקצת, ואני ישבתי על הכיסא המתנדנד שלי, מחכה בקוצר רוח לבואה, לרגע שאגיד לה "היי, נטשה," ואחבק אותה כמו בכל בוקר.
לאחר איחור רציני של כ-10 דקות נכנסה לכיתה נטשה, מתנדנדת מצד לצד בשל המשקל הכבד של התיק שלה. הבטתי בה, שיערה החלק שנקלע לשתי צמות יפהפיות, שהונחו על גבה, והחמיאו מאוד למראה הילדותי שלה,היא לבשה את הסוודר הוורוד, הצמרירי והרך שלה ולבשה מכנס ארוך יפהפה. אך משהו בלבושה לא נראה לי כשורה, אך הנחתי לזה ובחרתי לא להתערב.
"היי נטשה," התקדמתי לעברה.
"הו, היי!" חייכה אליי, בעודה מסדרת את התיק הכבד שלה על הכיסא, שלא נראה שישרוד את המשקל הרב. עד שהמורה נכנסה, בילינו את הזמן בדיבורים, חלקם שטותיים, חלקם הגיוניים. אך ללא ספק זה כיסה את הזמן המייאש בו מחכים למורה.
"שמת לב למכנס של נטשה? תסתכלי על הגרביים שלה,"פנתה אליי רינה, אחת מחברותיי הטובות, אולם הקשר איתה חלש יותר מהקשר עם נטשה, על כך אין להתווכח. הפנתי את מבטי לעבר רגליה של נטשה, ואכן הבחנתי בכך שהיא השאילה את אחד מהמכנסיים של אימה, ופשוט דחסה מה שאפשר אל תוך הגרביים הארוכות שלה, ומכיוון שהיא נעלה נעליים צרות, היה ניתן לראות זאת בבירור.

"מוזר קצת, ששמת את מכנסייך בתוך הגרביים, הרי את יודעת, זה בולט לעין," פניתי אל נטשה במהלך ההליכה אל עבר כיתת האנגלית.
"אני לא ביקשתי ממך שתבקרי את צורת הלבוש שלי, אני לא ביקשתי שתצחקי עליי, תנסי את ללכת עם מכנס כל כך גדול!…." 'נאמה' בפניי נטשה בנימה עצבנית.
"אני לא צחקתי עלייך, רק ציינתי עובדה," אמרתי לה בבלבול.
"כן? אני לא חברה שלך, ביי!" אמרה, או שמא צעקה, והגבירה את צעדיה, על מנת להתרחק ממני כמה שיותר, מותירה אותי מאחורייה, מבולבלת, מיואשת.

בעודנו מחכות לפתיחת דלתות כיתת האנגלית, התקדמתי לנטשה ואמרתי בפנייה:
"נטשה, בכזאת קלות את מוותרת על החברות שלנו? בכלל לא צחקתי עלייך, אפילו לא ניסיתי. זאת את שהחלטת להרים ידיים, זו החלטה שלך לריב איתי."
"זו החלטה שלך… טיפשה…." היא אמרה לי, הבטתי בה במבט מבולבל, וכך גם שאר הילדות שנמצאו במקום, אלה שבאו לראות, לאחר ששמעו על המריבה. כולנו הבטנו בה במבט מבולבל, כולנו לא הבנו מהיכן היא 'מקריצה' את השטויות הללו, הרי זה לא היה ולא נברא.
נכנסתי לכיתה, מחויכת, לא אתן לה לשבור אותי.
אך ידעתי שבסוף אשבר ואבקש סליחה, על מה? אינני יודעת.
לבסוף, כמו תמיד, ביקשתי ממנה סליחה, כמובן שהיא קיבלה אותה וחזרנו להיות חברות, אבל אני? אני עדיין שומרת בבטן, מלאה במחשבות שבסופו של דבר יתפוצצו.
מה היה קורה אם לא הייתי באה? אינני יודעת, יכול להיות שעד היום שום דבר לא היה נפתר.
מדוע נהפכתי לכזאת? הרי זאת לא אני.
איך חברתי הטובה ביותר, מוותרת על חברותינו כה בקלות? כאילו הייתה זמנית, כאילו היא לא רצתה בה בכלל, כאילו הכל נכפה עלייה.
וכך, האמת שלי נשמרה בבטן, מריבה אחר מריבה. נמאס לי לבקש סליחה….