ניצוץ בעיניים

היה לי ניצוץ בעיניים, אני נשבעת.
והוא היה זוהר מאוד.
ברק אמיתי יצא ממנו, בעיקר בשמש- בשמש העיניים שלי החזירו כל כך הרבה אור, שהן נראו לבנות לגמרי שתיהן.
למרות שהעיניים שלי כהות ולא יפות בכלל, היה ניצוץ שליווה אותי וגרם לעיניים שלי לזרוח.
הוא נעלם בגיל 13, העיניים שלי כבר לא החזירו אור.
שאלוהים יסביר לי למה זה נעלם, ומדוע נותרתי בלי ייחוד בעיניים החומות והרגילות שלי.
אני זוכרת כמה לילות לא הייתי ישנה רק ממחשבה על פילוסופיה וסקרנות של ממש.
הייתי חושבת איך העולם נוצר, מה אחרים חושבים, הייתי מתצפתת על אנשים שסיקרנו אותי ומנסה לבחון את ההתנהגות שלהם. כזאת שונה הייתי.
גיל 13. באותו הזמן הייתי מאוהבת.
הוא היה כחוש, עישן סיגריות ואובדני. הוא שבר לי את הלב מבלי שאי פעם היינו משהו.
באותה שנה ניסיתי להשתנות. לבשתי ורוד ואך ורק ורוד, צחקתי הרבה בצחוק מוזר שמושך תשומת לב וגורם לאחרים לבקש הדרן, צחקתי על אנשים כדיי להעלות את עצמי, והורדתי.
בבית היה כאב. ראיתי איך אמא שלי עומדת בצד ונותנת לכל הכאב שהופנה כלפיי לגיטימציה.
הבית הפך למקום הנורא שלי. ובכל זאת צחקתי הרבה.
הניצוץ דעך, ואז עוד שיברון לב.
אסור לי לאהוב, אסור!
ואני בכל זאת לא מפסיקה.
הבית הפך לגיהנום, האהבה הפכה לקללה ארורה, ובכל זאת חייכתי וצחקתי ולקחתי סכין בשר והעברתי אותה על היד עד זוב דם.
ככה זה, גיל 13.
בגיל 14 כבר אין ניצוץ.
כמה אני רוצה עכשיו להחזיר אותו, כמה…

השנה, 4 שנים אחר כך, פגשתי מישהו עם ניצוץ אמיתי בעיניים.
גם שלו חומות כהות ולא מיוחדות בעליל, אבל הריסים שלו ארוכים והעיניים בורקות כמו השמש. איזה מחזה מרהיב.
התאהבתי בו, אפילו בלי לדבר איתו. ומכשסיפרתי לו שהתאהבתי בניצוץ, אין הוא רצה להיות ליידי בכלל.
היה לו ברק מיוחד, אבל הוא עצוב לא פחות ממני.
זו הקללה של הרוח, והייתי רוצה את הניצוץ שלו, שיתן לי מעט ויחזיר קצת לשלי.