ניסוי בזיכרון מעוות

אני עוד מנסה להיזכר אם היה לי טוב
כשדעתי הייתה מוסחת מכל האמת שכרגע עומדת לפניי,
שהייתי מכור והייתי גמור ורק חייכתי, וגם בכיתי בחיוך.
בתקופה של אטימות מוחלטת ופתיחות מוחצת שהתלוותה אליה,
כשכולי הייתי ניגודים וסתירות, נשיקות וחיבוקים.

מאז ועד היום והתהפכתי על הראש,
נשרטתי בלב והחמצתי הזדמנויות להתחרט,
כמעט ששבתי לסורי וצללתי חצי מסתורי,
חיבקתי שמש בידיים והיא קפאה לה לאיטה,
לוקחת את האוויר שלי איתה וכשהאור כבה,
אני השתנקתי ובהיתי בקירות עד שבאה עליי שינה.
הסתכלתי על שמיים סמוקיי לחיים והזעפתי פנים,
הנפתי את עצמי מהבוץ ונשטפתי מחלומות בהקיץ,
שהלכו ממני ועברו הלאה.

ועכשיו אני מתעטף במה שהייתה יכולה להיות האמת,
אך לא היה בכוחי באמת לשנות,
לא היה בכוחי לקום, ולהגיד את הטירוף שלי.
אני מסתגר ואומר, אני מתחבר ומשתחרר,
מילים כבדות אך ריקות מתוכן ממשי.
צחוק מתגלגל שרומס את הכאב, לפחות באופן זמני,
עורג והורג את הרשת אורג.
מתנשף ושורק את הריאות שלי החוצה,
יורק ומזדעק אני צועק לכל עבר.

אני והפרצוף חמור הסבר שאני יודע לעשות, מצליחים לשטות באנשים.
פורס שטיח של התנצלויות ומילים יפות לכל עבר,
רק שתלכי רק שתלכו, בו או ממנו אני כבר לא יודע ולא מצליח להבין את עצמי,
כשזה הכי אמיתי ואת מסתכלת לי בעיניים אז אני מפחד ממך.
מרוקן את עצמי מדברים שאולי תגלי ולא תאהבי,
או שלא תרצי באמת לדעת, אני משאיר רק את מה שצריך,
לא יותר מזה, ורק לאט לאט ועם הזמן אני שב לעצמי,
אני ואני ואני.

כל כך מרוכז שהטעם חזק ומר מדי,
קשה לבלוע אותי, או לפחות לעכל, כי זה מוזר וזה מוזר.
ובכלל, הכול לא מספק את הנורמה, את הסטיגמה ואת הרעיון,
סתירות וסטירות, חציים ואמיתות לאמיתה.
לחבק את השוני לגזור את הפוני והריסים
לגרגר בתוך הפה עד שמתרגלים, ובפעם אחת לבלוע הכול,
כמו כדור מריר של אקמול, מקדים מכה לתרופה כמו תמיד.