נוכח
אני נדבק לעצמי ונושם לאט. אני מנסה לתפוס הכי פחות מקום שאפשר עם לגעת בעצמי הכי פחות שאפשר. אני מגעיל.
לפעמים זה מדהים אותי: הקיום שלי מתנקז לכך: לגועל, לחום, למחסור באוויר
אני נושם לאט שוב ומוכן לתת את השעה הזאת מהחיים לכל אחד. עכשיו. (שיגמר, שיגמר, שיגמר כבר)
לפעמים זה מדהים אותי: איך אני באוטובוסים, נוטף זיעה ודוחה,
כל נוירון ונשמה שאי פעם הייתה בי מרוכזים,
רק בזה
תגובות (5)
נחמד
תיאור נהדר של תחבורה ציבורית עם מזגן שבור ביום קיצי ישראלי
קל מאוד להזדהות. אהבתי.
היה לי אתמול חום 38.8, אז רק תאר לעצמך מה עבר עלי בלילה כשהוא ירד…
טוב זה קצת דוחה (או הרבה) אבל לפעמים שזה כבר אובר קיצוני ואתה מזיע בכמויות וכולך רטוב מגיע השלב שכב זה לא איכפת לך (המצב חסר תקנה) ואז הרטיבות של הזעה מנחמת. כי היא מקררת (תכלס זה חלק מתפקידיה) והחלקלקות היא -לאידעת אם נחמדה אבל שיפור.
נ.ב – כדי להגיע למצב הזה אתה צריך להתייאש מראש ולהכיר בזה שאין ברירה והנסיעה הולכת להיות דוחה ויהי מה.
נ.ב.ב – מקווה שזה מנחם קצת. זאת גם שיטה לעצלנים (הייאוש מראש) וגם יותר קל מאשר לנסות להעלם בלי להתכווץ וכל מה שאמרת שניסית