נגדי:

בס"ד
הם מוציאים לי את המילים מהפה, אומרים שאמרתי משהו למרות שלא עלה על בדל שפתיי מעולם.
הם משווים אותי לאחרים טובים ממני, יודעים שאפגע ואפגע בעצמי לאחר מכן.
הם מעמיסים על גבי עוד ועוד אף על פי שהם יודעים שלא אשא בנטל.
הם גורמים לי להרגיש אשמה, על כל דבר, על כל תנודה, יודעים שהטחות האשמה הן אלה שהורגות אותי, שורפות מבפנים, את הכול מכלות.
הם מכניסים אוכל לפי, אף על פי שזה לא מרצוני, זה גורם לי לרצות למות והם יודעים את זה ואני מתחילה לחשוב שאפילו רוצים בכך.
הם הטובים ואני הרעה.
הם היודעים מה טוב ואני הטועה.
הם החכמים והם המבינים, אני רק ילדה קטנה ואין בי טיפת חכמת חיים.
אני לא מקשיבה אף פעם, לא פתוחה לרעיונות, אני חצופה ומתנשאת, חושבת שאני מעל כולם.
למרות שזה לא נכון כמובן, כי הם הרי מעל כולם.
והדמעות, הכאב, הפציעות, הדם.
הפעם הם ה"לא מבינים".
את כל זה אני עושה בשבילם, הכל למענם. שיראו, שיבינו שאני במצוקה ואני צריכה אותם איתי יותר מאי פעם.
אז למה? למה? למרות שצלקות מעטרות את גופי, למה אתם עדיין נגדי?