מהול

מהול

אני מנסה להבין איך מצאתי את עצמי שוחה בבריכה האדומה הזו, מה הפעולות שהביאו אותי למקום – זמן הזה. אין לי תשובה, ואולי המקום קיים במוחי בלבד?
האם העצבים שחררו איזה בורג שגרם לעולם להראות בפני בצבעי אדום עז במשך שעות היום?
או שמה שוחררתי מהראיה המכחישה והנורמאלית במתת אל פתאומית?

התעוררתי בבוקר ליום רגיל, וכבר כשפתחתי את הברז המים טפטפו כמפצע פעור, בהתעלמות טיפוסית הרטבתי את מברשת השיניים.
צחצוח, צחצוח ועוד מבט במראה, סירקתי את שערי,
צחצוח, ופניתי להתפנות תוך כדי. מתעצל לבזבז דקות נוספות.
כשיירקתי חיי השתנו, כמובן שדם הכתים את הכיור, והמים שטפטפו באיטיות קלחו עכשיו בזרימה חיננית ואדומה מטנפים את הכיור.
כשנסיתי למלא כוס מברז אחר היא התמלאה בנוזל אדמדמם.
ואז שפשפתי את משקפיי והכל הסתדר.

או שלא, מאותו רגע העשן שיצא מאגזוזי המכוניות נצבע, הליחה שנרקקה כבדרך אגב סימנה מוות, והחיוכים בישרו כאב. חשבתי לשפשף את עייני שוב, ולנסות להימלט מאשליית הדמים הזו.
כשהבנתי שזו האמת, ואין לאן לצאת… אלוהים חנן אותי במבט מפוכח על עולם מלא כאב ומוות… עולם שמחוות האהבה משרתות מניפולציות רגשיות. עכשיו יכולתי לקבל זאת, עכשיו יכולתי להשלים עם זה.
וחייכתי חיוך אדום מלא שיניים, לעולם כולו.
כי עכשיו יש עוד אדם שמכיר באמת.