מתנה לפסח בסולט לייק סיטי, יוטה
היה זה בסולט לייק סיטי, סוף שנות השמונים, כשגרתי שם למשך שנתיים עם בני בן ה-12 לבדנו.
חיינו שם בצמצום ובמשורה, בכל זאת, חיי סטודנטים.
מהר מאוד התחברנו למקומיים, בייחוד ליהודים, שכן אחת מאושיות הקהילה היהודית שם, לאה, אשת החזן של בית הכנסת, היתה חברה שלי, כי עבדנו יחד באותו משרד אצל הבוס הגדול במחלקה לכימיה של האוניברסיטה המקומית. אני עשיתי שם את הפוסט-דוקטורט בכימיה אנליטית, והיא עבדה כחוקרת קבועה.
הגיע חג הפסח והוזמנו, אני ובני, לביתה של לאה לסדר הפסח. אני לא הכרתי אנשים עדיין מהקהילה היהודית, ולא ידעתי כמעט כלום על מה שעושים או לא עושים בסדר פסח בקהילה יהודית בסולט לייק סיטי, הרחוקה ממרכזי היהודים והישראלים בגולת אמריקה, כמו אלה שבבוסטון או בלוס אנג'לס למשל.
בכל זאת, רציתי לבוא אלגנטית עם מתנה יפה בידי, כמו שאנחנו נוהגים בישראל.
הלכתי לקנות מתנה בחנות גדולה ומפוארת, כמיטב המסורת האמריקאית, כשהפרוטה לא כל כך מצויה בידי. הסתובבתי נדהמת מהעושר העצום מסביבי, והמגוון המטורף של חפצי בית ומותרות, ולא ידעתי את נפשי. בשנים ההם בישראל לא כל כך נפוצו חנויות פאר כאלה, וסופרמרקטים ענקיים עם מבחר מגוון.
הגעתי למחלקת כלי הבית, והחלטתי שאקנה ללאה כלי הגשה במחיר סביר לכבוד הפסח, כנהוג במחוזותינו בישראל למתארחים בליל הסדר. הבחירה היתה קשה מאוד, ובסופו של דבר מצא חן בעיניי דווקא סט כלים אחד ענק יפהפה ומפואר. כמובן שיכולתי להרשות לעצמי לקנות ממנו רק כלי הגשה אחד קטן להגשת אוכל חם לשולחן החג.
קיוויתי שזה לא ייחשב למתנה סתמית וצנועה מדי.
בערב החג הגענו לפתח ביתה של לאה, והגשתי לה את המתנה. היא התפלאה מאוד. מה זה? היא שאלה.
עניתי לה, מתנה לחג, כנהוג אצלנו כשמתארחים לליל הסדר.
היא חייכה ואמרה לי שאצלם שם בקהילה זה לא כל כך נהוג בדרך כלל שאורחים לסדר הפסח יביאו מתנות, אלא דווקא אורחי חג החנוכה, כי חג החנוכה נחגג בסמוך לחג המולד, ולכן זה מאפשר ליהודים להידמות לשכניהם קצת. בפסח אין צורך במתנות. להיפך, המארחים הם אלה שנותנים מתנות לכולם, בייחוד לילדים, תמורת האפיקומן.
עניתי לה, אוקיי, אצלנו בישראל נהוג להביא מתנה למארחים לכבוד החג, אז חשבתי שגם כאן, לא נורא, הבאתי לך מתנה בלי קשר למנהגים.
נכנסנו הביתה, היא פתחה את האריזה, ואז הביטה בכלי שהבאתי לה בעיניים קרועות לרווחה. הסתכלתי בה בסקרנות ובשאלה. מה הסיפור, בכל זאת, זה רק כלי קטן להגשה לשולחן, מה כל כך מיוחד בזה?
היא בחנה אותי במבט, לקחה אותי בידה, והובילה אותי אל שולחן הסעודה המפואר, שעמד מוכן ואמרה לי, תסתכלי טוב טוב, מה את רואה?
הסתכלתי על השולחן ונדהמתי. כל הכלים שעל השולחן היו עשויים בדיוק מאותו סט של כלים שבחנות המפוארת, מתוכו בחרתי את כלי ההגשה המסוים.
ואז היא לקחה אותי למטבח, הראתה לי את כלי ההגשה שלה שם, ואמרה לי בהתרגשות גדולה, בדיוק אמרתי לבעלי שחסר לי כלי להגשת אורז לשולחן תואם לסט הכלים! אני לא מאמינה שמצאת בדיוק את מה שאני צריכה! אני לא מאמינה שקלעת בול בלי שהיית אף פעם אצלי בבית! את בטוחה שלא היית כאן קודם לכן?
לא, לא בטח שלא, גמגמתי בהתרגשות.
התיישבנו אל השולחן והתחיל הסדר כהלכתו.
למרות שלא הכרתי אף אחד חוץ מהמארחת, הרגשתי בבית ממש. כל ההגדות היו כתובות עמוד אחד באנגלית ועמוד אחד בעברית. נוכחתי לדעת שהם קראו באותה ההגדה שאנחנו קוראים כאן, ושרו אותם ניגונים ואותם שירים, חלק באנגלית וחלק בעברית. קראנו איתם את ההגדה ושרנו איתם את השירים.
הרגשתי כאילו נגיעה אלוהית של ההשגחה הפרטית שלי מרפרפת עלי, ומזכירה לי שאני חלק מהעם היהודי הגדול מסך כל חלקיו.
תגובות (0)