מתי. עד מתי.

אף אחת לא רוצה להיתפס בצורה כזאת.
אף אחת לא רוצה להאמין שהיא משתייכת לקבוצה השטחית הזאת, שהרי אנחנו כל כך אוהבות לשפוט וללעוג לה. אנחנו רוצות לחשוב שאנחנו מיוחדות, שאנחנו שונות מהקלישאה הנשית- סטראוטיפית שמרחפת מעל כולנו. אבל כשזה מגיע ליופי, להערכה עצמית, לתפיסת המראה החיצוני של כל אחת ואחת מאיתנו, אנחנו רק מחזקות את התפיסה השוביניסטית שהונחלה עמוק עמוק בתודעה שלנו. חוסר ביטחון, שהפך לחלק בלתי נפרד באישיותי, מצליח לשתק אותי כל פעם מחדש, והופך אותי לחסרת אונים מול השנאה העצמית שזורמת לי בדם, ומתפשטת לאט לאט לכל איברי, עד שלא נשאר חלק בגופי המסכן שאינו מורעל מהארס האובססיבי והכפייתי. לא משנה כמה אני מרגישה שהתבגרתי, שהשכלתי, ושסוף סוף הצלחתי לבנות לעצמי מעין חוסן אישי, שאמור להגן עלי מפני שינויי מצבי רוח קיצוניים שכאלה, אני נשאבת חזרה אל תוך הבור הארור, שמכריח אותי לעמוד פנים מול פנים מול המראה, ומאיים עלי לנתח כל איבר ואיבר בגופי, עד לפרטי פרטים.
עד מתי אתן לגורמים חיצוניים לשלוט במחשבות שלי? עד מתי ארשה לדימוי העצמי הנמוך שלי לארגן לי את לוח הזמנים שלי? עד מתי אבריז ממסיבות רק בגלל שאני לא מרגישה יפה מספיק?עד מתי ארחיק בנים שמעוניינים בי, רק בגלל הפחד שכאשר נגיע לאינטימיות, הפגמים בי יתגלו, ואשליית השלמות תתנדף. למה אני מסוגלת לראות באחרים חוסר שלמות כדבר כל כך יפה, כל כך מושך ואנושי, אך כשזה מגיע לעצמי, אני פשוט לא מסוגלת לקבל זאת. עד מתי אבריז מימי לימודים רק בגלל שאני לא רוצה לשבור את התדמית שיצרתי לעצמי, רק בגלל שאני לא רוצה לאכזב את כולם, רק בגלל שאני מפחדת שיחשבו שאינני שווה. למה אני לא יכולה להבין שאני בגיל ההתבגרות, ושזה בסדר שיוצאים לי מדי פעם פצעונים,שזה קורה לכולם, ו…שזה בסדר. שזה פאקינג בסדר! אלוהים כמה שזה בסדר! מתי אני אבין זאת כבר?? מתי אני אפסיק לשאוף לשלמות לא מציאותית, למטרות חיצוניות לא רציונליות, וארשה לעצמי לחיות. סוף סוף לחיו. לחיות מבלי לדאוג כל הזמן להסתיר איזה פרט מהפנים. מבלי להרגיש רגשות אשם אחרי כל ארוחה. מבלי להיות תלויה כל כך במייקאפ. מבלי להימנע מללבוש מכנסיים בהירים. מבלי להזיז את הפנים בפתאומיות בכל פעם שמישהו מסתכל לי בעיניים.
מתי. עד מתי.