מתחת לשמיים.

ואני עומד כאן. בחלל הריק, וכאן -בדיוק מתחת לשמיים, קל יותר לנשום. האוויר נכנס לתוך ריאותיי, ואני מצליח לנשום יותר טוב.
בתוך, בתוך הבית השקרי הזה, אני מרגיש כמעט מת. גוסס.
והיכן שאני עומד עכשיו, מרגיש שלבי מתמלא, כמו רוקנו בו את כל המים של אתמול, המלוכלכים -ומילאו אותו מחדש, במים נקיים וזכים. כך אני מרגיש עכשיו. כחדש.
ואני עומד, בדיוק באמצע -אולי קצת עקום. עיניי מביטות מעלה ועכשיו זה מרגיש כמו כוכבים נופלים, מכים בי מעט וחולפים על פניי. ופתאום גם דמעה יורדת. עושה דרכה מטה, במורד אפי עד לקרקע הקפואה מתחת לרגליי. הרוח כבר איננה נושבת, ובמקומה מגיע הגשם. גשם מטפטף אט אט וברגע מתחזק, כמו מודיע לי להיכנס הביתה. וקפוא מאוד. ידיי רועדות ורגליי אינן זזות. כמו משותקות, אינן רוצות לומר מילה.
אבל לי זה לא אכפת, המצב הזה.
לי זה לא אכפת להירטב, אני אוהב גשם.
והאוויר הזה.. כלכך שונה מהאוויר שאני רגיל אליו. האוויר היומיומי. זה שקשה לנשום. זה שקשה לעכל ולהכיל.
ואני אוהב פתאום, חשבתי לעצמי -את החיים.
מתחת לשמיים, היכן שכוכבים נופלים, מכים בי מעט וחולפים על פני. בדיוק כאן. היכן שהגשם זולג מעיניי ובונה לי ים. בדיוק את אותו הים שאני כלכך אוהב. את הים והגלים.
היכן שהלב נמצא- מתחת לשמיים.