מתחת למסכת 'הקשוחה'

הם זוכרים את אותה הילדה בתור הילדה החמודה והתמימה.
השקטה.
הם, החברים הטובים והוותיקים ביותר שלי…
הם זוכרים את אותה הילדה שתמיד הייתה עוזרת לכולם, ואף פעם לא הייתה פוגעת באף אחד.
הם זוכרים את אותה הילדה שכל המורים מאוד אהבו, ולא כמו עכשיו, צועקים ומענישים.
הם זוכרים את הילדה שהרבה פעמים עברה תקופות קשות בחייה אפילו כשהייתה ממש קטנה, אך אף פעם לא הורידה את החיוך.
הם זוכרים את אותה הילדה האופטימית שאהבה את החיים יותר מכל, ולא את הילדה הפסימית שהיא…אני…עכשיו.

אז נכון, אני השתנתי.
נהייתי הרבה יותר קשוחה, אחת שאין לה בעיה לתת מכות למי שמעצבן אותה.
עכשיו אין לי שום בעיה להוציא את הדברים הגרועים ביותר מהפה.
שאוהבת דברים מפחידים, מוזרים וקודרים שרק לפעמים, כשהיא מודה שמשהו חמוד בעיניה-אף אחד לא מזהה אותה.
נכון שעכשיו אני כבר לא בדיוק הטיפוס הנחמד, ואני כבר הרבה פחות תמימה, וכבר בכלל לא שקטה.

אבל אני עדיין אותה הילדה שהם, חבריי הטובים והוותיקים זוכרים. פשוט עכשיו אני כזאת מבפנים.
ורק מבחוץ אני 'הקשוחה'.

זו לא אשמתי שזו הדרך שלי להגן על עצמי, להרגיש בטוחה יותר.
זאת הדרך שלי להסתיר רגשות שאני לא רוצה לחלוק אם אף אחד.
זאת הדרך שלי לפחות להראות חזקה, כי אני ממש לא.
'מסכת הקשיחות' הזאת היא התקווה שלי שדברים כמו אלה שקרו לי פעם לא יקרו שוב.
בעיות חברתיות קשות, בעיות במשפחה, ריבים ודיכאונות אין סופיים…
אני בטוחה שהמון אנשים עברו את זה ולפחות הם יבנו אותי.

אז חבריי הטובים והוותיקים, אני מבקשת גם מכם הבנה.

כי אני עדיין אני. ואני אשאר אני.

לא משנה אם המראה שלי, הטעם שלי או אולי ההתנהגות שלי יתחלפו, תדעו:
אני תמיד אהיה אותה הילדה שאתם זוכרים.