מתחפרת בשקט בין השמיכות

כשראש שלי מתפוצץ והעיניים מאיימות לבכות,
כשאני רצה אל חדרי וקוברת את פניי בכריות,
אני נותנת להכל להשתחרר, ללא צורך להסביר לאחרים,
מהסיבה הפשוטה, הם פשוט לא מבינים.

כשאני מרגישה שאין לי חיים, כשכולם נעלמים,
כשצרות חדשות נוספות, כשאני נעלמת עוד יותר בין הקירות,
ואין לי לאן לברוח, ואין לי שום דבר שיגן עליי,
אז ללא שליטה פתאום, אני פשוט קורסת במקום.

כשאני לבד ואני בוכה, ושוב ושוב הם מחזירים אותי להתחלה,
וכשאני אומרת להם שאני לא רוצה, שדי, נמאס לי, ואני בטוחה בהחלטה,
הם מחייכים כאילו חיוכים עצובים, ואומרים שחבל, שכדאי שאקשיב,
אבל מה הם יודעים, הם אפילו רבע ממני לא באמת מכירים.

ואז אני שוב בוכה מתחת לשמיכות, ושום דפיקות סליחה על הדלת לא נשמעות,
וגם אחרי יום או יומיים, דבר לא משתנה בינתיים,
וכל שנשאר לי הוא לבכות על מצבי,
ואז שוב אני מרגישה לבדי.

כשראש מתפוצץ והעיניים בוכות,
אני חושבת בשקט על מה שבאמת היה צריך להיות,
שעכשיו אני אמורה להיות מחוצה, בין חיבוק גדול למלמולי סליחה,
אך כמובן ששום דבר לא קרה, ואם יקרה, אז בזיוף נורא.