מתבגרת – פרק 3 – טיול
השנה עברה לאט, אבל עברה. השתדלתי להסיח את דעתי מכל התופעות הנשיות שהתגלו בגוף שלי, אבל לא תמיד יכולתי. המחזור המשיך להופיע, והייתי צריך לנסות לתפקד כרגיל אפילו שכאב לי. בנוסף הייתי צריך להסתיר את השדיים ההולכים וגדלים שלי. זה לא היה קשה במיוחד בדרך כלל, אבל כשהתחילו טיולים בקיץ הלכתי עם חולצות גדולות בכוונה כדי שלא יהיה סיכוי שמישהו ייראה, וגם לא הלכתי לבריכה עם אף אחד. בעיקרון עם גוף כמו שלי הייתי צריך להיכנס לבריכה עם בגד ים של בנות, ורק המחשבה על זה הגעילה אותי. הנקודה החיובית בכל זה היא שגבהתי די מהר, ובסוף השנה הייתי אחד מהגבוהים בכיתה, חוץ ממני אף אחד לא ידע למה אני גובה מהר, וכולם החמיאו לי. מדי פעם הייתי מסתכל על הבנות, וחושב על זה שגם להן קורים עכשיו אותם התהליכים בגוף כמו שלי. פה ושם הייתי חושב שדווקא היה יכול נוח לדבר איתן על זה ולשתף אותן בפתיחות, אבל בכל פעם שהמחשבה הזאת עלתה הייתי משתיק אותה מיד: הרעיון כאילו אני בת הגעיל אותי.
מדי פעם ההורים שלי עדיין לקחו אותי לבדיקות אצל הרופא. הוא היה תמיד מדבר איתם ואומר להם כל מיני מושגים רפואיים מסובכים, אבל אותי זה הפסיק לעניין. לא היה שם משהו שבאמת דיבר אליי. הפסקתי להסתפר, והשיער שלי התחיל להתארך לאיטו. למזלי זה לא שפתאום היה לי שיער ארוך, פשוט הייתה לי רעמה שגדלה וגדלה, וכשזה התחיל אולי להראות מוזר השנה נגמרה.
בחופש אני מיעטתי יחסית לבלות עם חברים שלי, משהו הרגיש לי קצת לא בנוח לבלות איתם, אולי בגלל הגוף שלי ואולי בגלל שהיינו עסוקים במעבר דירה. חיכיתי לטיסה שלנו לפריז, אבל באותה מידה חששתי ממנה. ביום שלפני הטיסה אמא שלי קראה לי ואמרה לי: "אתה זוכר שבטיול אתה צריך להתנהג כמו בת, נכון?"
"כן" עניתי.
"סיפרתי על זה להדס ולאיתן, הם היו מופתעים אבל הם יתרגלו לזה. הם לא ידברו איתך על זה מיד, אבל יכול להיות שבמהלך הטיול הם ייפתחו" הוסיפה אמא. הלחיצה אותי המחשבה על זה שהדס ואיתן שמעו שאני בת או משהו כזה, אבל כבר לא יכולתי לעשות עם זה כלום.
"חוץ מזה גם הבאתי את הבגדים החדשים שלך, תמדוד אותם שנראה שהכול בסדר" היא הראתה לי שתי חצאיות ג'ינס ועוד חצאית שחורה מבד עדין יותר, שלוש חולצות צבעוניות שנראו דומות לחולצות של בנים אבל מעט צמודות יותר, ושמלה פרחונית. כשמדדתי אותם התחושה הייתה מוזרה, הבדים היו עדינים יותר, הגזרה צמודה יותר והחצאיות הרגישו לי כאילו אני לא לובש כלום מלמטה. היה גם משהו נעים בתחושות האלה, אבל בסוף הכול הרגיש כמו תחפושת של פורים.
"הבגדים מאוד מתאימים לך. אתה יפה בתור בת, אתה יודע?" אמרה לי אמא, ספק כמחמאה וספק כקנטור, "ודבר אחרון, איזה שם אתה רוצה לעצמך בתור בת?"
יצא לי לחשוב על זה, ניסיתי לחשוב על שמות של בנות שנשמעים כמו יאיר, אבל בהתחלה עלו לי רק שמות גרועים כמו תאיר או אורית, עד שעלה בראש שלי שם טוב. "כן, יערה" עניתי.
"אוקיי, יערה, בחרת לעצמך שם יפה. תהני בבת מצווה שלך!" אמרה אמא והלכה. היא פנתה אליי בלשון נקבה במשפט האחרון, ושמה בפני את מה שניסיתי להדחיק כל הזמן: שממחר, במשך שבועיים, אני אתפקד בתור בת. על מה יהיה אחר כך לא רציתי לחשוב.
בלילה היה לי קשה להירדם, כנראה בגלל מחשבות על הטיול מחר. כשכבר נרדמתי חלמתי שהדס מכריחה אותי לרקוד ביחד איתה בלט וללבוש שמלה של בלרינה, וכל הבנים מהכיתה רואים אותי וצוחקים עליי, ואומרים לי שעכשיו עם כאלה בגדים אני יכול לשחק רק עם בנות. משום מה נראיתי בחלום כמו לילך, בת אחת מהשכבה, למרות שכמעט ולא דיברתי איתה. כשהתעוררתי בבוקר חשבתי שלפחות המציאות קצת פחות גרועה מזה.
הייתי צריך להתלבש, ובפעם הראשונה ללבוש את הבגדים שאמא נתנה לי כדי לצאת איתם החוצה. התחושה הייתה אפילו מוזרה יותר מאתמול. אמא התעקשה להציג אותי בפני הדס ואיתן: "תכירו, זאת יערה, האחות החדשה שלכן, ונערת הבת מצווה שלכבודה אנחנו טסים. נכון שהיא יפה?" הדס ואיתן לא כל כך דיברו ונראה לי שהם בעיקר היו בהלם מהסיטואציה.
"אמא, איך אני אצא ככה? אני מפחד, אההה, אני מפחדת שמישהו מהשכנים יזהה אותי" אמרתי (זה היה כל כך מוזר להשתמש בלשון נקבה, כמו לשחק מישהי אחרת).
"אין בעיה מותק, את יכולה להשאיל ממני את משקפי השמש שלי שנמצאים על השידה, וככה אף אחד לא יזהה אותך" (למה זה היה נראה כאילו לאמא הכול טבעי?)
ככה יצאתי מהבית והתחלתי את הניסוי המוזר של לחיות למשך כמעט שבועיים בתור ילדה שחוגגת בת מצווה. בנסיעה ובטיסה הייתי מכונס בעצמי ודי נבוך, היה לי מוזר לצאת החוצה עם חצאית ובלי כיפה, ולא ידעתי מה כול האנשים שמסביבי חושבים עליי כשהם רואים אותי. האם אני באמת נראה כמו בת? הגוף שלי בזמן האחרון נעשה קצת נשי, את זה ידעתי, אבל השיער שלי עדיין די קצר.
בחופשה עצמה הדברים נעשו קצת יותר קלים, האווירה הכול כך שונה של פריז, וכל הדברים החדשים שראינו כמו מגדל אייפל קצת הסיחו את דעתי מאיך שאני מתלבש ואפילו התחלתי קצת להתרגל לדיבור בלשון נקבה, אבל אפילו אז לא יכולתי מדי פעם שלא לחשוב על לאיזה מצב מוזר נקלעתי ולמה אני צריך להתנהג כמו ילדה אם אני לא רוצה.
באחד הערבים הראשונים הדס דיברה איתי כשהיינו לבד בחדר: "תגידי, יערה, למה לא סיפרת לי כלום?"
"מה היה לי לספר? זה הכול כל כך מביך, ואת בטח רק היית צוחקת עליי, וחוץ מזה, אני עדיין לא יודעת מי אני, למרות שעכשיו אבא ואמא הכריחו אותי לדבר בלשון נקבה, ואני לא רוצה לעשות יותר ממה שאני חייבת"
"נו, למה זה מה שאת חושבת עליי? אני לא הייתי צוחקת עלייך. הרי אני יודעת מה את עוברת, גם אני התבגרתי, זאת אומרת, ואני ממשיכה להתבגר. האמת שכשראיתי אותך עברה לי איזה מחשבה בראש שהגוף שלך וכל מיני תגובות שלך נראים כמו תחילת גיל ההתבגרות של בנות, אבל זה היה כל כך לא הגיוני שעד שאבא ואמא סיפרו לי אני לגמרי התעלמתי מי זה. אבל עזבי, יואו, העיקר שיש לי עכשיו אחות! כמה רציתי אחות כל החיים!"
"אל תחגגי כל כך מהר, זה שהסכמתי לבוא לטיול בתור בת לא אומר שאני הולכת להיות בת מעכשיו. עוד אין לך אחות", עניתי.
"למה את כל כך קשה עם זה? את יודעת, זה לא שאנחנו כאלה גרועות. להיפך, זה כיף להיות בת! אפשר לעשות שופינג, וללבוש תכשיטים, ובנות הן גם עמוקות יותר מבנים, אנחנו מדברות אחת עם השנייה על החיים, ועל רגשות, ועל הרבה דברים, לא כמו בנים שרק משחקים כדורגל ואז מרביצים אחד לשני."
"היי, בנים יותר עמוקים מאיך שאת מתארת אותם (לא הייתי בטוח אם להגיד "אותם" או "אותנו", ליתר ביטחון השארתי את עצמי נייטרלי), וחוץ מזה, זה מה שחסר לי, שופינג ושחנ"שים".
"נו, אל תהיי ככה, הרי מתאים לך הרבה יותר להיות בת. הגוף שלך מתחיל להיראות כמו של בת, את התרגלת עכשיו יפה מאוד לדבר בלשון נקבה, ואת גם נראית יפה עם החצאית, רק חסר לך קוקו ואת לגמרי מוכנה לאולפנה. אבל ברצינות, תמיד רציתי שנהיה קרובים יותר, ועכשיו שאת בת אנחנו באמת יכולות להתקרב, ואני יכולה לתמוך בך כמו שרק אחות גדולה יכולה לתמוך באחות קטנה".
"עוד נראה", אמרתי בפקפוק, ובזה סיימתי את השיחה. הדס הייתה נראית מאוכזבת. כשהלכתי לישון חשבתי למה לא יכולתי לתת לה את מה שהיא רוצה, פשוט לזרום איתה ולראות אותה נהנית. אבל בשביל זה אני אצטרך להשתנות. למה כולם כל כך רוצים את זה ממני? אני לא יכול פשוט להמשיך להיות כמו שהייתי תמיד?
שיא המבוכה היה כנראה בשבת, הייתי צריך ללבוש את השמלה שאמא קנתה לי, ואם שאר הבגדים פשוט היו בגדים פרקטיים רק של ילדות במקום של ילדים, הפעם הייתי צריך ללבוש בגד שהוא בכוונה תחילה נשי. כולם החמיאו לי שאני נראית יפה, אבל לי בעיקר היה קשה להסתובב עם בגד שכולו נועד להראות נשיות, עד שהתחלתי להתרגל לחצאית, עכשיו שוב התחושה המוזרה חזרה. חוץ מזה גם הייתי צריך ללכת עם אמא והדס לעזרת הנשים של בית הכנסת בפריז, אחרי שכבר כמה שנים לא נכנסתי לעזרת נשים. כשהייתי בעזרת נשים עוד הייתי קטן, והלכתי אליה בתור המקום שבו אמא נמצאת, אבל עכשיו זה היה שונה, עכשיו באתי לעזרת נשים כנערה שמתפללת כחלק מהנשים ומסתכלת מלמעלה על עזרת הגברים. כל זה היה מוזר לי, ונעשה עוד יותר מוזר כשאחר כך בארוחה כולם חגגו לי בת מצווה עם עוגת בת מצווה שאמא שלי הזמינה במיוחד. תמיד היה לי ברור שאחגוג בר מצווה, ואני עדיין רוצה לחגוג, אבל במצב שלי אני כבר לא בטוח אם אוכל. ואיך אפשר להודות לה' שהביא אותי לגיל מצוות אם אני בכלל לא מבין למה הוא ברא אותי ככה, והאם אני בכלל חייב במצוות? אני חייב במצוות כמו אישה? אולי מבחינה דתית אני בת עכשיו ואני צריך לחשוב שאני חייבת במצוות? איך בכלל קובעים מי בן ומי בת?
בשבוע השני הגיע השיא של הטיול: ביקור ביורודיסני! היינו יומיים שלמים ביורודיסני, ונהניתי שם מאוד. הפארק היה ממש ענקי, בגודל כזה שאין בארץ, עם הרבה מתקנים מגניבים שקשורים לסרטים של דיסני. רצתי ממתקן למתקן, כאילו כדי לגמוע את כל הפארק. ביום השני כשהסתובבתי עם אחותי הדס ראינו דוכן שבו מלבישים ומאפרים בנות בתור נסיכות דיסני. עובדת מחופשת לאלזה ניגשה אלינו ושאלה אותנו אם אנחנו רוצות להיכנס (אני הרי נראיתי כמו ילדה). "בטח" ענתה הדס באנגלית, ואז אמרה לי בעברית: "נו יערה, אל תהיי כבדה, יהיה כיף, תנסי להנות פעם אחת!"
בדוכן הדס בחרה להתחפש לשלגיה ואני בחרתי להתחפש לאורורה מ"היפהפיה הנרדמת" (האמת שלא ממש בחרתי, פשוט שזאת הייתה האפשרות הראשונה שראיתי פנויה). נתנו לי שמלה שדומה לשמלה של אורורה מהסרט ופאה בלונדינית, ואחרי שלבשתי אותן בתא ההלבשה מאפרת איפרה אותי. כל הפעילות הזאת, שלא ממש רציתי, שוב הזכירה לי שגם אם אני מנסה להתעלם מזה אני כאן בתור בת. האמת שאחרי כמעט שבועיים כל התלבושת הזאת כבר פחות הרתיעה אותי ממה שהיא הייתה מרתיעה קודם, ועדיין, איפור! פאה! זה היה קצת יותר מדי בשבילי.
למרות זאת, כשהסתכלתי בסוף התהליך על המראה, ושיחקתי עם היד בשיער הבלונדיני של הפאה, עברה לי בראש מחשבה שאני נראה יפה בתור היפהפיה הנרדמת, ושיש משהו נחמד בשיער הארוך הזה. המחשבה הזאת כל כך הפחידה אותי שמיהרתי לסלק אותה מהראש, פחדתי שהחופשה הזאת משפיעה עליי יותר מדי. הייתי גם מוריד מיד את התחפושת, אבל הדס רצתה שנצטלם ביחד מחופשות. זאת רק תחפושת, ניסיתי להזכיר לעצמי, גם בנים לפעמים מתחפשים לבנות בפורים בשביל הצחוק. הדס מאוד התלהבה מהתמונה ואמרה שהיא תשלח אותה לאבא ואמא, אבל השבעתי אותה שלא תשלח, אין לי כוח שהם יתחילו להתלהב ולהגיד איזו נסיכה יפה אני.
לקראת סוף אותו שבוע חזרנו לישראל, ואני חזרתי להיות יאיר וללבוש מכנסיים. הוקל לי מאוד לחזור להיות מי שאני, אבל אז הבנתי שהדברים לא באמת חזרו לגמרי: מבחינת כולם כבר לא הייתי לגמרי בן, הייתי יאיר שהתחיל להיות יערה והוא איפשהו בדרך לשם, וגם לי לא היה מושג מה קורה איתי ומה יהיה בשנה הבאה. עד עכשיו ניסיתי לגמרי להדחיק את זה, אבל עכשיו כבר לא הייתה לי ברירה אלא להתחיל לחשוב על זה.
תגובות (0)