משמעות שונה

שכבנו מחובקים, מכורבלים בתוך עצמנו. אבל משהו הרגיש שונה משהו היה שונה.
הוא ידיד שלי, הידיד הכי טוב שלי. אני מכירה אותו מאז שאני זוכרת את עצמי. תמיד אנחנו צוחקים שהוא מאוהב בי קשות ואני בכלל לא שמה עליו, אבל מי אני שהוא ישים עליי בכלל? עם כל הכוסיות שמסביבו,
סוציונר.
זאת המילה שמתארת אותו.
אבל איתי הוא היה שונה, אנחנו היינו שונים. היינו רבים כמו זוג נשוי וצוחקים כמו ילדים בני 5.
ואם מישהו היה פוגע בי הוא היה מגן עליי כמו אריה.
ומי כמוהו יודע שהרבה פגעו בי…
"את יותר טובה מהטיפשים האלה" זה מה שהוא תמיד אמר.
והנה הגיע אחד שפגע בי יותר מכולם.
"אני לא יכולה עם הכאב הזה יותר" יבבתי לתוך החזה המוצק שלו, הוא הידק אותי יותר לחיקו וליטף את שערי.
"זה יעבור הכאב יעבור" יכולתי לשמוע שהוא כואב בשבילי.
"את רוצה שאני ארביץ לו" הוא גיחך
"דביל" אמרתי והרחקתי אותו ממני מחייכת חיוך ממזרי
"אז איזה סרט רואים" הוא הסתכל עליי ופינה לי מקום במיטה. סרט זה בדיוק מה שאני צריכה כדי להפסיק לחשוב לכמה זמן.
נשכבתי לידו והקלדתי את הסרט הראשון שעלה לי לראש.
במשך כל הסרט הוא שיחק לי בשיער ליטף את היד,הכתף, הפנים…
המגע שלו הרגיש כלכך טוב ואני רק קירבתי את גופי אליו ואת פניי לפניו.
ואז זה קרה והשפתיים שלנו נפגשו,
זה הרגיש כלכך מוזר אבל כלכך נכון.
הנשיקה התלהטה והבגדים שלנו עפו באויר,
הוא ידע מה הוא עושה וזה הרגיש טוב,
אבל הקולות בראש שלי שיגעו אותי,
תפסיקי. מה את עושה מטומטמת?? הוא לא באמת אוהב אותך, הוא סתם חרמן הוא סתם יזרוק אותך לכלבים כמו את שאר השרמוטות שלו. את לא מיוחדת, את סתם עוד זונה.
"אנחנו צריכים להפסיק…אני צריכה לחזור הבייתה" התנשפתי. ראיתי את האכזבה על פניו.
אספתי את הבגדים שלי מהריצפה תוך כדי מכסה את האזורים החשובים.
"איך תחזרי?" הוא שאל
"ברגל.. " אמרתי בלחש
"את רוצה שאני אקפיץ אותך?"
לא. במחשבה שנייה קפוא בחוץ "אם זה לא מפריע לך"
שתקתי במשך כל הנסיעה, והמחשבות רצות בראש שלי כמו סרט נע. רציתי לצרוח, רציתי לבכות, רציתי לברוח.
ברגע שהוא החנה חיבקתי אותו לשלום, עליתי במדרגות הכי מהר שיכולתי, כל מה שרציתי זה להיכנס למיטה ולפרוץ בבכי. אבל עוד לא סיימתי לסובב את המפתח והדמעות זלגו.
דפקתי את זה את הדבר הכי טוב בחיים שלי, הדבר האמיתי היחיד בחיים שלי.
ואין לי שום דרך חזרה.
נכנסתי למיטה ובכיתי, בכיתי עד שהשינה סגרה עליי עיניי.