משהו שלא מחובר במוח
כיתה ג'.
כיתה ג' הייתה השנה בה גיליתי את האהבה שלי בחיים. אמא שלי קנתה לי מחברת סגולה שנצנצה באור השמש, והייתי יושב, בחוץ על הדשא, שתמיד גירד לי ברגליים, וכותבת לי שורות על גבי שורות, של אותיות ומילים שפשוט צצו לי בראש ואיכשהו התחברו להן למן סיפורים קצרים כאלו. לא הראתי לאף אחד- כי לא חשבתי שזה משהו כלכך חשוב. אז שמרתי את זה לעצמי.
המורות תמיד היו מעירות לי על כתב החרטומים שהיה לי, ואמרו לאמא שלי שיש לי גם הרבה שגיאות, אבל אני עוד קטנה- זה יעבור לי.
כיתה ה' הייתה שנה קשה, לא אתחיל לפרט על סכינים בגב והצחוקים על 'הילדה שקוראת בהפסקות', אבל כן, אהבתי ספרים- ובמיוחד אהבתי לכתוב. עדיין המחברת הסגולה הייתה לי בחדר, והחלטתי לכתוב "ספר". הצלחת לכתוב כשישה פרקים והייתי כלכך גאה בעצמי שהראתי לאבא ולאמא שלי. הם כמו הורים טובים ברור שהחמיאו, חברות זה היה סיפור אחר. תמיד הן אמרו לי- "מה תעשי עם כתיבה בחיים שלך", או "ספרים זה לחננות". אבל לא הקשבת והמשכתי לכתוב.
אה כן, ואם תהיתם עדיין היו לי שגיאות כתיב, תמיד היו מעירים לי על כך. אחת המורות אמרה לי "אני בטוחה שאם היית קוראת ספרים לא היו לך שגיאות כתיב כאלה נוראיות". לא עניתי חשבתי שהיא צוחקת כי הרי אני הייתי " הילדה שקוראת ספרים בהפסקות", לא?
כיתה ח' הגיעה ואני מצאתי את עצמי שוב בלי חברות, אבל יש לי את האינטרנט ואת הספרים שלי. כתבתי סיפורים ושירים באינטרנט ואנשים אהבו את זה- אבל תמיד העירו לי על שגיאות הכתיב. אחד שאל אותי" את בכיתה ד'? ככה נראה לפי שגיאות הכתיב שלך"
אני דוברת אנגלית – ואני יותר בטוחה בעצמי שאני כותבת באנגלית- ואז הגיעה לה המורה המדהימה ביותר לאנגלית. תמיד העירה לי מול כל הכיתה על שגיאות הכתיב שלי, צחקה על זה. אנשים היו צוחקים ושואלים אותי " איך את דוברת אנגלית ואת אפילו לא יודעת לכתוב נכון?"
הכתיבה שלי באנגלית הייתה עוד יותר גרועה. סבתא שלי הייתה צועקת עליי ואומרת לי לקרוא ספרים באנגלית. אבל קראתי, קראתי ספרים באורך 1000 מילים ויותר באנגלית!
התחלתי אני בעצמי לתהות, האם אני עד כדי כך טיפשה? אני לא מצליחה לכתוב נכון כלום? הרי כתיבה זה החיים שלי, זה העתיד שלי, זה מה שחשבתי שהכישרון היחיד שלי- ואני לא מצליחה לעשות אפילו את זה? אבל המשכתי לכתוב- אבל לא הראתי לאף אחד. כתבתי כי אהבתי.
בכיתה ט'- המורה לאנגלית צחקה ואמרה שאני עוד פעם לא הצלחתי בבוחן בגלל השגיאות המזעזעות שלי, ואז אמרה מול כל הכיתה " יש לך כנראה משהו שלא מחובר במוח" גם אז שתקתי. כנראה משהו באמת לא היה מחובר לי במוח. ככה התחלתי לחשוב והפסקתי לכתוב לזמן מה. אבל חזרתי אחרי חצי שנה- כי היה לי קשה בלי.
סוף כיתה י' שלחו אותי לאבחון.
מסתבר שאני דיסלקטית. לא משהו רע- פשוט מסביר הכל.
מסביר את העובדה שתמיד המספרים בשיעור מתמטיקה התבלבלו לי בראש ותמיד הייתי נכשלת. מסביר את העובדה שהייתי צריכה לחפש תמיד את הצלקת שעל יד ימין כדי לדעת איזה צד זה שמאל, או מסביר את העובדה שבשיעורי הנהיגה הייתי פונה ימינה ולא שמאלה.
מסביר את העובדה למה יש לי שגיאות כתיב.
מאז האבחון הפסקתי לכתוב. לא יודעת למה. הרי דיסלקציה זה לא משו רע- ובעידן של היום והטכנולוגיה זה דבר שכמעט ולא צריך להוות כבעיה. אבל הפסקתי לכתוב-
כאילו המוח שלי סוף סוף הבין וקיבל תשובה חיובית לה שהמורה לאנגלית אז אמרה- יש לי משהו לא מחובר במוח.
תגובות (2)
עצוב לי לקרוא את זה:( רואים שזה כתוב מהלב.
יש כמה בעיות עם פיסוק, במיוחד בדרך הכתיבה שלהם (לקו מפריד יש רווח גם לפני וגם אחרי הקו, וגרשיים צמודים לפני האות הראשונה של המילה הראשונה של הציטוט, ואחרי התו האחרון של האות האחרונה בו, כמו גם סוגריים, למרות שלא הופיעו פה), והיו כמה שגיאות של זכר-נקבה, בעיקר בפסקה הראשונה.
אבל לא בבעיות עסקינן. הכתיבה פה היא פשוטה – לא מתיימרת להיות משהו שהיא מעבר לה. המורה לאנגלית, שמהווה את המכשול פה, חוזרת כל פעם שאנחנו מתחילים להרגיש טוב יותר, וזה נעשה באופן מושלם.
הסיפור מאוד נוגע – אני חושב שכולנו פה יכולים להבין את האהבה לכתיבה, הרי בגלל זה אנחנו פה, ויכולתי להזדהות בקלות עם מה שכתבת.
עבודה טובה מאוד. בהצלחה בהמשך! :)